טעות או מזל?-פרק 5

אני מודה לכן על התגובות בפרק הקודם, ממש שימחתן לי את הלב ואני מאד מעריכה את זה ואוהבת אתכן כל כך3>

הוא נכנס אל הבית בצעדים כבדים ומסוכנים שלקח לי זמן מה להתרגל אליהם, וסגר אחריו את הדלת. הבטתי שוב בפניו הגבריים. הוא לא השתנה בכלל, אולי הוא רק נראה יותר בוגר בכמה שנים. אבל נשאר הגבר החסון והיפה שהכרתי בגיל ארבע-עשרה.
הוא לא שם לב שזאת אני זאת שיושבת בסלון עם אוריה, הוא הלך לחדר של יקיר ואני נותרתי עדיין המומה שאחרי שנתיים של נתק מוחלט אני שוב פוגשת אותו.
הרגשתי שליבי החסיר פעימה לרגע קטן ולא צפוי. דווקא מכל המקומות נפלתי על הבית הזה, שמחזיר אותי איכשהו לעבר שלי. לא רציתי לחזור לשם, אני רציתי בסה"כ לשכוח מהחיים שמהם ברחתי ולבנות כל שלב מחדש, שיהיה נקי וטהור.
את אלדד הכרתי ביום הולדת של ידיד שלי, רן. אלדד חבר של אח של רן.
כשנתקלתי בו באותו היום הגורלי הזה, לא ידעתי שמאותו היום החיים שלי יהתפכו מאה שמונים מעלות.
הוא הפך כל חלק בחיי, כל הרגל, כל צחוק ואת כל התמימות שעוד נותרה לי בתקופה ההיא. בתקופה שהייתה אמורה להיות הכי יפה בחיים שלי.
אף אחד באמת לא יודע מה יקרה לו בעוד שנייה וחצי ואני יכולה להגיד את זה על עצמי.

"למה את נראית כאילו ראית רוח רפאים?", אוריה שאלה והביטה בי במבט דיי מבולבל וטיפה מבוהל
"סתם…עזבי אני בסדר", שיקרתי וקמתי מהספה והתקדמתי לעבר המטבח בצעדים מהירים ומזגתי לעצמי כוס מים.
אני הייתי חייבת להירגע, להתחמק ממנו שלא יראה אותי, אסור לו.
תמיד פחדתי מהרגע שאפגוש אותו שוב, תמיד הכנתי את עצמי לרגע הזה ולא באמת הייתי מוכנה, עכשיו במיוחד אני לא מוכנה.

שמעתי את צחוקו המתגלגל מחדרו של יקיר, כאילו גילגל אותו במיוחד לכבודי.
תמיד נהנתי מהצליל הזה, הייתי עיוורת ואובססיבית.
התנהגתי בדיוק כמו אוריה. תמימה ומאמינה לכל מילה שיצאה לו מהפה.
ביום שפגשתי בו לראשונה חשבתי שראיתי את הבחור הכי יפה בחיי.
נשמתי נעתקה מתוכי.
הוא היה פשוט יצירת פאר שגדוליי הציירים לא השכילו להעלות עדיין במכחולתם.
כתפיו הרחבות חתכו את החצר שבה ישבנו כמו ציפור גדולה ונדירה.
נראה כמו יופיטר, אפולו ומארס, אל המלחמות, שלמות שקופה לעולם הרחב.
הפנים שלו היו גולת הכותרת והם עשו לי את החגיגה בלב.
אף אציל, מגולף ומחוטב בעדינות. שפתיים אדומות ותפוחות. היו בשפתיים גם טון וחצי מהחומר הנקרא חושניות.ועיניו האפורות היפנטו וכבשו אותי לתוכן כמו מערבולת, כמו בולען שאי אפשר להיחלץ משם. ככה חשבתי עליו באותו הרגע שראיתי אותו לראשונה ולאורך כל התקופה שהיינו ביחד העצמתי את כל ההערצה שלי כלפיי יופיו.
עד היום אני יכולה להגיד שהוא נראה טוב, הוא נראה טוב ויפה כמו שהיה בעבר אפילו יותר, ממה שהספקתי לראות ולבחון בזמן הקצר הזה שהיה לי עד שקפאתי.
אבל האופי הזוועתי שלו לא שווה את כל היופי הזה.
הוא אכזרי, אני חושבת גם שעכשיו הוא פי כמה וכמה רמות מעל.
"אז…מה את אומרת על אלדד?ראיתי איך הסתכלת עליו", היא אמרה ועל פנייה שיחק חיוך שובבי במיוחד. אני לא מבינה…כל מה שהיא חושב עליו זה בנים?איזה מן חיים אלו?שתחשוב על העתיד שלה, על הקריירה שהיא יכולה לפתח בקלות, כי יש לה את כל האמצעים שהיא צריכה. אני במקומה הייתי קופצת על ההזדמנויות שנפתחות בפניי מול העיניים ולא סוגרת אותן כאילו זה סתם משהו שתמיד אפשר לחזור אליו. כי החיים מפתיעים ולא תמיד יודעים לפרגן.
"ממש לא", התחמקתי, לא רציתי שתמשיך לדבר, רציתי שהיא פשוט תשתוק.
"לא משנה מה תגידי אני יודעת מה ראיתי…", היא הצליחה לעצבן אותי. כל מה שאני רוצה זה קצת שקט, אבל אני מבינה שבבית הזה אני לא אמצא אותו, משום כיוון.
***

פילסתי את דרכי לעבר החדר, נכנסתי וסגרתי את הדלת אחריי.
חשבתי לעצמי בזמן שהמגבת סופגת את הטיפות שנשארו על גופי.
חשבתי שהגיע הזמן לצאת מהבית הזה, להמשיך במסע הבודד והגלמוד שלי.
אני לא יכולה להיות תלויה בהם ולאכול ולשתות על חשבונם כל הזמן. אני כבר לא מרגישה בנוח, למרות ששושנה ואוריה נותנות לי את ההרגשה הכי ביתית וחמה שיש אבל ההרגשה העצמית שלי לא נותנת לי מנוחה. אני התרגלתי לתחושה של החופש והעצמאות. כאן אני מרגישה את כל ההפכים.
לאחר שלבשתי כותונת לילה שחורה וארוכה, חמימה ונעימה. הברשתי את שיערי הרטוב והבטתי על עצמי במראה, מנסה להתרגל למראה הנקי והעדין הזה. לעומת הימים של הרחוב. שבהם נראתי כמו נרקומנית שמזריקה הרואין על בסיס קבוע.
ישנם אנשים שלא היו מסתירים את הבהלה שלהם, את המבט המופתע. הם היו נותנים לי תחושה שאני מוטציה, חיידק, משהו רע לאנושות ולעולם, לאוויר הנשימה ושצריך להשמיד אותי כמה שיותר מהר. בהתחלה הייתי נפגעת עד שהגיע שלב שכבר הייתי רגילה, כבר הפסקתי להרגיש את הכאב והשנאה העצמית שלי כלפיי עצמי.
הלכתי למטבח, הרגשתי את הצמא מייבש את גרוני ודורש ליטר של מים בדחיפות.
שתיתי כוס אחרי כוס עד שהגעתי לשישית והרגשתי שכבר אין ביכולתי להכניס אפילו טיפה אחת נוספת.
בעודי שוטפת את הכוס התחלתי לשיר, שרתי את אחד השירים שכתבתי במוחי וחרטתי עמוק בראשי בימים ששוטטתי ברחוב.
"פשש..זמרת גודלת לנו פה", לפתע שמעתי את קולו של יקיר מאחורי גבי ואוטומטית סגרתי את פי.
"חבל שאת לא מתנהגת כמו שאת שרה. ככה ממזמן לא היית פה ולא הייתי צריך לסבול את הפנים שלך יותר", הוא אמר והצליח לפגוע בי. הדמעה הבוגדנית עשתה את דרכה לעבר הלחי שלי. ניגבתי את ידיי בעזרת המטלית שהייתה תלויה על מספר שהיה תקוע בקיר וניגבתי את הדמעה המזורגגת הזאת.
"אתה יודע מה?אני אלך, עוד היום אני אעזוב…אבל תגיד לי מה שורף לך שאני פה", תקפתי אותו באומץ רב, כבר לא היה לי איכפת, רק רציתי לדעת למה.
הוא התקרב אליי והפעם לא זזתי ממקומי, הראתי אומץ ואת הפחד השארתי מאחוריי.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?", הוא שאל בקול צרוד ורציני.
"כן, אני בטוחה"