צבע הדעת – פרק 1!

"תלמידים, אני יודעת שזהו השיעור האחרון שלכם השנה, אבל אתם חייבים לשבת!" קולה של המורה בקושי נשמע בין כל התלמידים הרבים אשר הסתובבו להם וצחקו יחדיו, לבושים כולם במכנסיים קצרים ובגופיות אחידות בצבע כחול כהה, ונהנים מהשעה האחרונה לפני שרשמית יתחיל החופש הגדול.
היה זה יום נעים וחמים, השמש נחה לה בעצלתיים במרכז השמיים וציפורים צייצו בקול עליז. לא היה ענן אחד בשמיים והיה זה היום המושלם לפתוח את החופש הגדול, שייתן לתלמידים העייפים קצת מנוחה וחופש מן השגרה הקשה.
נראה היה שמבין כל התלמידים בכיתה אנג'י היחידה שישבה במקומה וחיכתה לחלוקת התעודות. לא כי המורה ביקשה, כי לא היה לה משהו טוב יותר לעשות.
אנג'י ישבה על הכיסא ורגליה הבהירות נחות בעייפות על השולחן הצהוב והנקי שלה, לבושה במכנסי ג'ינס קצרים בהירים ובגופייה הכחולה, שיחקה היא בצרור דק משערה האדמוני הארוך והגלי אשר נח בעדינות על כתפיה ועיניה הירוקות בהו באוויר בחוסר מעש. היא נגעה מידי פעם בנמשים שנחו במרכז פניה ובעגיל הלבן אשר היה נעוץ בצדה הימני של אפיה הקטן בזמן שהקשיבה לקולה חסר המנוח של המורה מבקשת מן התלמידים לשבת במקומותיהם,
לאנג'י לא היו ממש חברים, מאז גיל 12 היא העדיפה לעשות הכל בעצמה ולא להסתמך על אף אחד. היא לא הייתה מבקשת עזרה מאף אחד וכמעט תמיד סילקה כל אדם שניסה לפנות אליה, כי היא לא מצאה סיבה להשאיר אותם בקרבתה או סיבה לבטוח בהם. היא לא מצאה סיבה לבטוח באף אחד.
"בבקשה, תלמידים! בואו נגמור את השנה יפה." הגברת ווילסון המבולבלת הביטה על כל תלמידיה ונאנחה בייאוש. שערה החום הקצר היה משוחרר ונח על כתפיה והיא לבשה שמלה ארוכה ורשמית בצבע שתאם לגופייה של הכיתה. היא ידעה שהיא עומדת להתגעגע לתלמידים שלה, אך מצד שני היא ציפתה לסיום הלימודים כמעט כמוהם.
עד שכל התלמידים התיישבו וחלוקת התעודות החלה נותרו עוד עשר דקות בודדות לסיום הלימודים, והאווירה בכיתה געשה אפילו יותר ולכן המורה מיהרה לגמור עם מטלותיה כמה שיותר מהר.
במיומנות של שנים, כל התעודות חולקו בזמן קצר והתלמידים החלו להתפזר, בוחנים את ציוניהם וטוחבים אותם לתיקיהם, שכנראה שם יישאר עד לתחילת שנת הלימודים הבאה. אנג'י בחנה ברפרוף את ציוניה הגבוהים ומשכה בכתפיה לפני שטחבה אותם בתיקה הקטן, מקפלת באגרסיביות את תיקיית הקרטון העדינה. הלימודים אף פעם לא עניינו אותה.
"גברת אוונס," קול המורה גרם לאנג'י להפסיק עם מלאכתה החשובה והפנתה מבט מבולבל אל המורה, שחייכה לכיוונה חיוך שבע רצון. "אני מאוד מקווה שאת גאה בציונים. הם טובים מאוד."
אנג'י נאנחה ומשכה בכתפיה. "אני יכולה לחיות איתם."
גברת ווילסון נאנחה ובהתה באנג'י בעצב. אנג'י כל כך שנאה את זה אבל לא נראה שלמורה היה אכפת. "אנג'י, אני יודעת מה עובר עלייך. אני פה אם את רוצה-"
"לא! את לא יודעת!" אנג'י העיפה את ידה של המורה והביטה עמוק לעיניה בכעס. "ואני בסדר, אוקיי? נמאס לי שאת שואלת את זה." אנג'י מיהרה לתפוס את חפציה בזמן שמלמלה לעצמה כמה קללות. גברת ווילסון נותרה להיאנח באכזבה. "רק.. אנג'י? תמסרי ד"ש לאמא?"
"כנראה שלא."
………………………………….
קווין עמד שם, מסביבו רק אפלה וחושך בלי סוף. שיערו הבלונדיני שהחל לאבד מצבעו הוסט ע"י זוג ידיים בהירות שריריות אחורנית ועיניו החומות-בהירות הביטו בחושך המוחלט בשעמום קל בזמן שהתיישב, לא בטוח בדיוק על מה הוא מתיישב.
הוא כבר למד לזהות מתי הוא בחלום וכבר למד לא להתייחס לזה. כמעט כל לילה הוא היה חולם על כל האנשים שרצח ועינה, אבל עכשיו זה כבר לא הפריע לו.
זה היה חלום, ובסופו של דבר הוא אמור להתעורר.
הוא היה חייב להודות לג'ון פריי, שלימד אותו איך להתגבר על רגשות האשם אשר רדפו אותו בלילות. מאז גיל 16, כשפוסקור החדיר את האפלה לתוכו, קווין היה חסר מודעות עצמית וכבר באותם לילות ראשונים החל לברוח מהבית ולרצוח בדממה אויבים ישנים מילדותו. ג'ונתן פריי מצא אותו, ולקח אותו תחת חסותו. הוא היה האדם היחיד שאמר לו שהוא מאמין בו מאז אותן שנים והיחיד שראה בו עצמה וכישרון. במשך שלוש השנים האחרונות הוא לימד אותו להילחם, לרצוח ולהתחמק מהאשמה בקלות. והאמת? הוא אהב את זה.
החלומות היחידים שקווין לא יכל לשלוט בהם היו חלומות על אמו ואחיו, מקס. הדאגה אליהם, ההתנתקות מהם. הצער שהרגיש כלפי משפחתו רדף אותו יום וליל. הוא היה צריך לקחת פיקוד אחרי שאביו נכנס לכלא ולתמוך במשפחתו, אך הדבר היחיד שעשה זה לגרום למשפחתו לפחד ממנו ולא להכיר אותו יותר, גם בלי שידעו על מעשיו.
קול צעדים קטנים החלו להתקדם אל כיוונו של קווין, אך בתגובה הוא רק נחר בשעמום ונשכב על הגב, מביט בכלום השחור שמרחף מעל ראשו.
"מי שלא תהיו, אני עומד להתעורר בכל מקרה! זה לא שווה את זה, אתם יודעים." הוא צעק בקול שהדהד ברחבי החושך, אך פעם נוספת זה לא ממש הפריע לו.
"קווין.. תעזור לי.." קול חלש ומטושטש הדהד בחושך, דבר שגרם לקווין להזדקף על רגליו. הקול היה לו מוכר, אך הוא לא הצליח לזהות אותו בדיוק. הוא הניח שזה היה אדם נוסף שעינה ופיהק בשעמום בזמן שקולות שיעול וצעקות המשיכו להדהד בערפול.
"תמצא את קווין, אנחנו חייבים לצאת מכאן!" הקולות החלו להיות פחות ופחות מעורפלים וצעקה לחוצה הדהדה באזור. הפעם קווין זיהה בבירור את הקול ומיד הביט בחלל מסביבו בבהלה.
"אמא?" הוא קרא לאוויר. "אמא, איפה את?" סדק גדול נוצר מתחת לרגליו של קווין והוא נאנק בבהלה. להבות עצמתיות פרדו דרך הסדק והדליקו את כל החלל השחור. קווין צרח והחל לרוץ, אבל לא היה לאן. בגדיו התמלאו עשן והחום אפף אותו. הוא צרח בכאב לפני ששמע את קולה של אמו פעם אחרונה.
"קווין!"
קווין התרומם מהמיטה בצרחה מחרישת אוזניים ומיד החל להתנשם בכבדות. כל גופו החל לרעוד והוא לא הפסיק לגעת בגופו ולוודא שהוא אכן לא נשרף למוות. הוא עדיין לבש את חולצת הטריקו הכחולה ואת מכנסי הטרנינג השחורות שלבש לפני שהלך לישון והם לא העלו עשן. קווין נאנח בהקלה.
"אמא! מקס!" קווין קפץ ממיטתו במהירות. הוא הוציא גרביים שחורות מארונו וגרב אותן במהירות בזמן שהביט סביב בחוסר מודע. הוא ראה עשן אפרפר נכנס דרך פתחי האוורור אבל לא התייחס. הבישול של אמו אף פעם לא היה מי-יודע-מה.
קווין חטף את זוג נעלי הספורט השחורות שלו והחל לנעול ולקשור כל אחת, בעוד הוא מקפץ על הרגל האחרת בניסיון למצוא איזון. רק כשהיה מוכן לחלוטין משהו הרגיש לו לא בסדר.
"אמא? מקס?" הוא הביט בפתח האוורור שלא הפסיק להכניס עוד ועוד עשן שחור ומחניק לחדרו. קווין התקרב אל כיוון הדלת בזמן שהשתעל ללא הפסק. הוא נגע בידית העף ומיהר לעזוב אותה כשהרגיש את החום הנורא.
אוי לא.
"מקס! אמא!" קווין בעט בעצמה בדלת חדרו והדלת התנתקה ונפלה על הרצפה הלוהטת. קווין הביט באימה בלהבות שכילו כל רהיט בביתו הקטן. הקירות הלבנים התמלאו בעשן שחור כפיח, הציורים על הקירות כבר נפלו על הרצפה והתכלו לחלוטין, השטיח הישן עלה באש גבוהה ומסוכנת. קווין הביט באימה במתרחש והחל להשתעל בכבדות בזמן שרץ בתוך הבית הבוער.
"אמא! מ-מקס!" קולו בקושי נשמע מבין הרהיטים השרופים שהחלו ליפול ממקומם, מדליקים את הרצפה עוד יותר. קווין מיהר לרוץ ברחבי הבית הלוהט, נזהר לא לגעת בשום דבר בזמן שניסה לחלץ את דרכו במסדרונות הבוערים. הוא המשיך לצרוח בקולי קולות את שמותיהם של משפחתו, אך ללא מענה.
"בבקשה.." כבר לא היה לו כוח לצעוק. הגרון שלו היה יבש ושורף וגופו עמד לעלות באש בעצמו. קווין רץ במהירות לכיוון דלת הכניסה שהייתה חסומה ובוערת בעצמה.
האוויר החל להיגמר לקווין, הוא בקושי עמד על רגליו והשתעל ללא הפסק. הקירות השרופים והלוהטים החלו להתרסק, מועכים רהיטים לוהטים ויוצרים עוד אש בעצמם.
"קווין! אנחנו פה!" קווין שמע ממרחק קול צרחת אימה וכאב ומיד סובב את ראשו בפחד. לא, אסור לו לאבד אותם! "מקס! תחזיר מעמד, אני בא!" הוא מיד רץ חזרה אל תוך הלהבות הקטלניות, נואש להציל את אחיו הקטן.
"קווין!!" צרחה נוספת נשמעה ואחריה קול קריסה חזק. קווין נשך את שפתו בעוד שדמעה קטנה נמלטה מעיניו. "לא!" הוא רץ הכי מהר שיכל, מתעלם מהלהבות שמכלות את בגדיו ואת עורו. הוא העיף כל דבר שראה, קופץ ורץ בין הלהבות הגבוהות, עד שהגיע לחדר בו שמע את הצרחה.
ברגע שנכנס לחדרו של אחיו הקטן הוא קפא ברעד. הוא כבר לא הרגיש את הלהבות שמכלות את גופו והיה מטושטש וכאוב, לא מסוגל להוריד את עיניו מאותה גופה ארוכה ואכולת להבות של אמו היקרה ובאותו ארון ארוך ולוהט אשר שכב על הקרקע, חושף בקושי יד קטנה וחסרת כל סימן לחיים.
למשך כמה רגעים הוא לא יכל לזוז. לכמה רגעים לא היה לו אכפת שכל כולו נשרף בלהבות ושאולי הוא ימות שם, אתם. הוא כבר לא הרגיש את הכאב החם הזה וכבר הפסיק להשתעל, כי לא היה לו למה לקחת אוויר.
"אני.. אני מצטער.." קווין נשך את שפתו והביט מסביב. הוא ידע שהוא לא יצליח לצאת מהבית מבלי למות בדרך, הדרך היחידה זה לשבור את הקיר ולקוות לטוב.
"אני אוהב אתכם." הוא הביט בידו של אחיו פעם אחרונה ואז רץ לכיוון הקיר, באגרוף שלוף ובצרחת כאב וכעס.
אחרי זה הוא רק זכר כאב, חום ועצב שלא נגמר.
……………………

אנג'י יצאה מבית הספר שלה בזעם. היא כל כך שנאה שגברת ווילסון ריחמה עליה, מביטה בה במבט המאוכזב הזה… הוא תמיד גרם לה להרגיש כאילו היא רואה עוד נערה נוספת שתפסיד את החיים שלה סתם ככה, כאילו היא רואה אילו טעויות היא תעשה בעתיד, אבל היא לא.
רק עכשיו אנג'י קלטה שזהו, בית הספר נגמר. הייתה זאת שעת צהריים מוקדמת וכבר רוב התלמידים הספיקו לברוח הביתה, להתמקם לחודשיים הבאים לשינה רצופה או קפצו עם חבריהם לים. חסרי המזל מביניהם עוד חיכו להסעותיהם הביתה, מדברים עם חבריהם ומשווים ציונים. אנג'י חשבה שזה מטופש. היא לא הבינה למה צריך להשוות ציונים, כל אחד והיכולות שלו. כמובן ששמרה את כל המחשבות לעצמה, היא לא הייתה בטוחה ששווה לחלוק אותן עם מישהו.
היא לא רצתה לחשוב מה יקרה כשהיא תחזור הביתה. המחשבה על כך שתצטרך לסבול חודשיים שלמים ללא הפסקה רק עם אמה שיגעו אותה. היא כנראה תברח עוד כמה ימים, אך בסופו של דבר ימצאו אותה, והגלגל ימשיך להסתובב.
רק המחשבה על אמה גרמה לאנג'י לרצות להקיא את נשמתה. היא בטוח תרצה שהן יצאו לטיול משפחתי עם החבר שלה, והמחשבה על שלושה ימים שלמים שבהם היא תקועה עם האיש שכה שנאה גרמה לה לתהות אם כדאי בכלל להגיע הביתה, ואולי עדיף לברוח כבר עכשיו.
אנג'י נאנחה והתיישבה על ספסל קרוב. היא לא ידעה יותר מה לעשות. היא כל כך קיוותה שתקופת הלימודים לא תיגמר, הזמן הזה היה הסיבה היחידה שנתנה לה להימלט מחסדיה של אמה הנוראית ולעשות משהו טוב עם הזמן הזה. גם עכשיו, היא גם לא תוכל לברוח לכל כך הרבה זמן, אחרי חצי שעה בשמש עורה של אנג'י החל להישרף והיא הייתה נראית אדומה כעגבנייה.
היא כל כך שנאה את הקיץ.
אנג'י הביטה סביב. התלמידים הנותרים החלו בעצמם להתפזר ולחכות לבתיהם. נותרו שני תלמידים בלבד. נערה, שאנג'י הייתה בטוחה שגדולה ממנה בשנה לפחות, אשר לבשה מכנסי ג'ינס קצרים ושחורים וגופייה בצבע צהוב, עורה היה שזוף ויפה ושיערה הקצר הערמוני דמה מאוד לצבע עיניה, אשר חיבקה בחור שהפנה את גבו לכיוונה . אנג'י הביטה בשניים בסקרנות, לא מסוגלת להוריד את עיניה מהבחור המסתורי.
הוא לבש מכנסיי ג'ינס כחולים ארוכים וגופייה שחורה אשר חשפו גוף שרירי ושזוף, שיערו השחור הפרוע נראה מבריק באור השמש ובידו הימנית הוא החזיק חבילת שטרות גדולה. הבחורה החלה להעביר לו שטרות ללא הפסק, בעוד היא שולחת לו מבטים מאוהבים ומשונים. אנג'י הביטה בשניים בחשש והתקרבה יותר טוב כדי לשמוע.
"אממ.. תודה. על כל זה." קולו של הבחור המסתורי היה מבוייש וחלש, כאילו הוא רק מחכה להסתלק משם. הבחורה הביטה בו וחייכה, דבר הגרם לאנג'י לכעוס. היא לא רואה שהוא מרמה אותה?
"בכיף, ריין. תתקשר אליי ואני אבוא." הנערה ליפפה את זרועותיה מסביב לצווארנו ורכנה כדי לנשק אותו, אך הבחור המובך הסיט את פניו כך שנשקה ללחיו, ומיהר להסתלק משם מהר.
אנג'י החלה לעקוב אחריו. הוא היה… מיוחד. וגם לא היה לה משהו טוב יותר לעשות.
……………

קווין לא הרגיש כלום. הוא לא הרגיש את הגוף שלו, הוא לא הרגיש את החום יותר. הוא לא ראה כלום יותר.
לרגע אחד הוא קיווה שהוא מת. אם הוא באמת מת אז זה אומר שהוא ומשפחתו יהיו עוד פעם ביחד והוא יוכל להיות חופשי אתם ובלי אף אחד אחר. אך ברגע השני, כשגל מים קרירים נשפכו על פניו, הוא חזר למציאות.
"קווין! אתה בסדר?" קווין מיד קם והתנשם בכבדות, מקווה שהכל היה בסך הכל עוד חלום רע. הוא עדיין לא הרגיש כל כאב, והסביבה בקרבתו הייתה מטושטשת ולא ברורה, אך הכאב מיהר לחזור.
לא עבר זמן רב עד שקווין הרגיש שוב את גרונו היבש ואת עורו השרוף. הבגדים שלו היו קרועים, מלוכלכים והעלו עשן חלוש ועורו היה אדום וצורב. שערו הבלונדיני היה רטוב מהמים הקרירים שנשפכו עליו ושהמשיכו לנזול על כל גופו,גורמים לו להתפתל ולצרוח מכאב.
"אוי, תשתוק." עוד דלי מלא במים קרירים מיהר להישפך עליו וקווין התנשם במהירות. עיניים חומות-בהירות סרקו את גופו והביטו בו בלעג קטן בזמן שידיים בהירות במיוחד שפכו עליו דלי נוסף של מים. "שרדת. עכשיו קום כבר."
קווין הביט בחברו היחיד ומצמץ בכאב. "אני.. אני הצלחתי לצאת משם?"
ג'ון פרייר נאנח וקם על רגליו. שיערו הבלונדיני היה מתולתל כרגיל והוסתר מאחורי כובע שחור. הוא לבש גופייה לבנה שהבליטה את שרירי ידיו החזקים ומכנסי טרנינג ארוכים בצבע שחור, לבוש אשר היה רגיל ללבוש. "פחות או יותר. אחרי ששברת את הקיר כמעט כל הבית קרס, טוב, כמו שאתה יכול לראות בעצמך." ג'ון הרים את כתפיו ושילב את ידיו בזמן שקווין הסתובב בזהירות.
הוא רצה להקיא כשהביט בשאריות הבוערות של מה שהיה פעם הבית שלו. חצי מן הבית קרס והמשיך להעלות עשן שחור וסמיך וחצי מן הבית המשיך להישרף ובעצמו החל לקרוס. הוא ידע שמשפחתו מתה בשריפה הזאת, שאפילו לא ידע איך היא בכלל התחילה.
"אני מצטער, גבר." בקול של ג'ון לא נשמעה טיפת עצב. להפך, הוא נשמע מרומם ושמח. "אל תדאג, לפחות נישן שנינו בחווה. ונוכל להתאמן שם בלי שאף אחד יפריע לנו."
קווין הביט בג'ונתן פעם נוספת. הוא היה להוט להסתלק מהבית ורק להגיע אל החווה. הוא אף פעם לא אהב שקווין היה חוזר חזרה הביתה לבלות עם משפחתו במקום להמשיך להתאמן.
לא. זה לא יכול להיות.
"איך ידעת לבוא לכאן?" קווין קם בזהירות ונשען על עץ גבוה שהיה קרוב אליו בעוד שג'ון הרים את כתפיו ונאנח. "לא קשה לראות שריפה, אתה יודע-"
"אבל ידעת בדיוק איפה למצוא אותי, נכון?" רעד עבר בגופו של קווין. הוא התפלל בכל כוחו שהאיש היחידי שנותר לו בחיים לא בגד בו. "ידעת על השריפה הזאת מראש,נכון?"
"גראנסר, אתה פשוט כל כך פרנואידי."ג'ון פיהק ומתח את ידיו. "בכל מקרה, אין מה לעשות. לפחות תתאמן עכשיו יו-"
"אתה ידעת." קווין קרס על ברכיו והביט באדמה. הוא לא הצליח להסתכל בעיניו של ג'ון. "אתה עשית את זה."
ג'ונתן הביט בקווין ואז הביט במדורה וגיחך. "אף פעם לא אהבתי את המשפחה שלך בכל מקרה."
"חתיכת בוגד!" קווין צעק בקול צרוד. הוא היה קרוע על האדמה, רועד בשביל לקום, שערו הבלונדיני המלוכלך הבריק באור השריפה ועיניו החומות הביטו בשנאה יוקדת ובדמעות חנוקות בג'ונתן, שלעומתו היה דומם וחסר כל הבעה.
קווין הביט ישירות אל תוך עיניו הקרות של ג'ונתן, בידיעה שאם יסתכל הצידה יביט בקבר הבוער של משפחתו וייתן לרוצח שלהם את ההנאה המספקת בסבל הרב שיעבור. הוא הקריב שלוש שנים מחייו למען ג'ון ופוסקור, הוא רצח ועינה בשבילם ונתן לאפלה להשתלט עליו.
הוא לא הצליח להגן על המשפחה שלו. הוא היה עיוור למשימה האמיתית שלו ועכשיו מאוחר מידי. גל שבר עבר בקווין והוא קבר את פניו באדמה בזמן שנתן לדמעות להימלט בשקט מעיניו החומות.
"אתה צריך להודות לי, אתה יודע." קווין הרים את ראשון באטיות מן האדמה המלוכלכת. כפות ידיו החזקות התאגרפו וחפנו חול קריר בין אצבעותיו. "מה. אמרת?" המילים נחרקו בשנאה ובאטיות מפיו של קווין, עיניו בערו בשנאה יוקדת יותר מהבקתה הבוערת.
"אתה צריך להודות שעשיתי בשבילך את העבודה המלוכלכת." בעיניו החומות-בהירות של ג'ון עבר זיק של תעווה ושיגעון, אך שפתיו נמתחו לחיוך ידידותי ומזוייף. "אתה בחיים לא היית יכול להיות לגמרי אפל כמו שנועדת להיות אם תקועה לך משפחה על הכתפיים." קווין לא יכל להביט יותר באדם שעמד מולו, באדם שקרא לו חבר פעם. הוא השפיל פנים ורעד בזעם מצטבר בכל מילה שג'ון מטיח בו.
"עכשיו אתה מוכן. אתה מוכן למשימה האמיתית שלנו." קווין הרגיש את ג'ון רוכן לכיוונו ומושיט את ידו ללחיצה. הוא היה מוצף בזעם, בשנאה, ברצח ובאמת שמתלווה אתה. הוא הרוצח האמיתי של אחיו האהוב ואמו האהובה, מאחר שהוא שיתף אתם פעולה מלכתחילה.
"חבר שלי." ג'ונתן הביט בקווין הכנוע, מודע לניצחון שלו. הוא ידע שאין לו יותר מה להפסיד, הוא יהיה חייל טוב יותר, מונע מהזעם של עצמו ובנוסף לזה עכשיו יש להם שטח שיהיה שייך להם. שפתיו של ג'ון נמתחו לחיוך שזרוע חזקה נלחצה בשלו, אך מבט לא הורם.
"אתה לא חבר שלי. אתה האויב." החיוך של ג'ון נמחק בזמן שקווין משך אותו והטיח אותו לרצפה. הוא הרים את פניו, רועד ומלא שנאה שלא נגמרת, מביט בג'ון כטרף חי שעומד להיחסל ותפס בזרועותיו ובחזהו של ג'ון. קווין החל להטיח את גופו של ג'ון בעצמה באדמה הקשה, שבכל מכה נסדקה וקרסה מעט, בזמן שדמעות רבות החלו לנזול על פניו ללא הפסק. "חתיכת רוצח! סמכתי עליך!" כשידו הימנית החלה לפעום בכאב הוא ריתק את גופו של ג'ון לרצפה והטיח בפניו בעצמה אגרופים איטיים וחזקים, מטיח בו קללות בלי הפסק. גופו של ג'ון התמלא בחבורות כחולות גדולות וידיו ופניו נטפו דם ללא הפסק, אך קווין לא הפסיק.
"ק-קווין.." קולו של ג'ון היה חלוש ועייף, פניו ואפיו הסולד היו מלאים פצעים ועינו הימנית הייתה סגולה וכואבת. שערו הבלונדיני המתולתל נצץ באור השריפה והיה מעט מוכתם בדמו שלו. במצבו האנוש של ג'ון התעווה המעורפלת והרצחנית הופיעה בעיניו של החומות של קווין. הוא תפס בגרונו של ג'ון והטיח את גופו פעם נוספת. ג'ון השתעל בזמן שקווין נצמד אליו וחיזק את אחיזתו בגרונו הבהיר. "מילים אחרונות, לפני שאזרוק אותך לתוך השריפה?"
"ה-היית תלמיד טוב, גראנסר." קווין התנשם בכבדות והביט בעיניו גדולות אכולות שיגעון בג'ון. גופו היה מוכתם בדמו של ג'ון ואגרופיו היו אדומים וחבולים. חיוך ערמומי עלה פניו של ג'ון אשר חשף זוג ניבים חדים כתער. "חבל שתמיד היית תמים כל כך."
בכוח עצום ג'ון בעט בחזהו של קווין והעיף אותו ממנו. הוא התרסק במרחק כמה מטרים והאדמה מתחתיו קרסה מעט. ג'ון רץ לכיוונו במהירות על טבעית ותפס בידו השמאלית בחזקה. נראה היה שהפצעים שכיסו את גופו החלו להחלים בעצמם במהירות לא-אנושית והמבט הרצחני בעיניו החומות חזר. הוא הרים את קווין דרך ידו השמאלית והטיח אותו בחזקה באדמה פעם נוספת. קווין נאנק בכאב ונשאר שכוב על האדמה.
"כל כך חבל," ג'ון נאנח בקול ופוקק את אצבעות ידיו. "יכולת להיות כל כך אפל, כל כך עצמתי.." הוא תפס בצווארון חולצתו של קווין והרים אותו עד לגובה עיניו, בזמן שקווין הפצוע לא הצליח להתנגד. ג'ון תפס בידו הימנית של קווין ומשך אותה לכיוון גבו בכוח. ידו של קווין התעקמה בצורה לא טבעית והוא צרח בכאב שלא נגמר. ג'ון חייך בניצחון והפיל אותו לקרקע, שרוט וחבול.
"הפעם אני אוותר לך, ילד." ג'ון מתח את זרועותיו לצדדים ונאנח בהקלה, כאילו הקרב החשוב ביותר בחייו של קווין היה רק חימום לא מוצלח בשבילו. "תחשוב שאנחנו בתיקו, אני מחזיר לך אחרי כל העזרה בשנים האחרונות." קווין נאנק בכאב וניסה לקום, אך קרס חזרה לאדמה.
"בפעם הבאה שתנסה להילחם מולי אתה תגמור כמו המשפחה שלך, או גרוע יותר." ג'ון הביט בקווין הכאוב פעם אחת אחרונה לפני שסובב את גבו והלך משם, משאיר את קווין מובס ומדמם מול להבות המוות של משפחתו.