סודות | 18 | ארוך במיוחד!

התור לאולם היה ארוך ומעיק. לעומת המשחקים הקודמים, הפעם קהל רב בא לצפות במשחק. רוב העומדים בתור היו נערים בני גילנו. זיהיתי פרצופים מוכרים מבית הספר, וכנראה שגם היו כאן בני נוער מעירה של הקבוצה היריבה. השאר היו בני המשפחות – הורים נרגשים שסחבו את ילדיהם הקטנים בשביל לעודד במשחק.
כשטליה רצה לכיווני מהחניה הצלחתי לראות את אורן נכנס פנימה דרך הכניסה האחורית של האולם עם אבא של גברי. טליה נעצרה לידי, מתנשפת. יד אחת אחזה במותנה והשנייה בכתפי.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
היא ניסתה לייצב את נשימתה השורקת. "לא… מצאתי… מה… ללבוש."
"למה התגנדרת?"
היא המשיכה להסדיר את נשימתה. "הלו?? קבוצת כדורסלנים… חתיכים…. מסתובבים איתנו… אחרי המשחק." גלגלתי עיניים והעברתי לה את בקבוק הקולה שאחזתי בידי. היא לגמה ממנו ארוכות, ראשה כלפי מעלה וגרונה מתכווץ עם כל בליעה. היא סגרה את הבקבוק ואנחה נפלטה מפיה. "בשיעורי ספורט אני לא רצה ככה."
העברתי את מבטי ממנה אל מגרש החניה ובחזרה. "החניה נמצאת עשרים מטר מאתנו."
"בדיוק."
נכנסנו אל תוך האולם ההומה, שהרעיש פי שלושה מהפעם שעברה שהיינו בו. רוב המושבים היו תפוסים בדמויות כהות ששרקו, צחקו ודברו ברחש בלתי פוסק. טליה ישר תרה אחר ידי ואחזה בה חזק. "אל תלכי לי לאיבוד," אמרה, מנסה להתגבר על הרעש החזק מסביב. הנהנתי לכיוונה, ממשיכה לחפש במבטי מקומות פנויים. בדיוק כשעיניי נתקלו בנקודה צהובה בתוך ההמון – מושב פנוי, הרגשתי יד חמימה שהונחה במרכז שכמותיי.
"נשמות שלי." גברי תחב את ראשו בין ראשי ושל טליה. הוא הדביק נשיקה חפוזה על לחיה של כל אחת וקירב אותנו במותנינו אליו. "שמרתי לכן שני מקומות. שורה שמונה, כיסאות 16 ו- 17. רשום על זה שמור בפתק. נתראה אחרי המשחק?"
"תקרע להם את הצורה," צווחה טליה באוזנו והדביקה לו נשיקה רטובה על הלחי. הוא צחק והביט בי בעיניים נוצצות.
"אתה מתרגש?" חייכתי אליו.
הוא עצם את עיניו והזיז את ראשו ימינה ושמאלה, כאילו מסמן שהוא לא מתרגש במיוחד. הנחתי את ידי בחמימות על לחיו ושלחתי לו נשיקה באוויר. "תשבור רגל!"
הוא פילס את דרכו חזרה אל המלתחות, בקומה התחתונה, ואנחנו נדחסנו בין האנשים אל המדרגות. טליה לחצה בידי חזק בכל פעם שחשבה שהולכים למחוץ אותה ופלטה צווחת בהלה. עלינו במדרגות בעודי סופרת את מספר השורות שעברנו על פניהן. כשהגענו לשורה השמינית התחלתי לפלס את דרכי לאורך השורה, סוחבת את טליה מאחורי וממלמלת "סליחה, סליחה" אל האנשים שדרכתי עליהם בדרך. בכיסא השישה עשר נעצרתי למראה זוג נערים שהתקדמו מולנו. אחד מהם, גבוה שכובע בייסבול שחור חבוש על ראשו, התיישב במקומי. טליה נלחצה אלי. "סליחה, אתה לא רואה שהמקום שמור?!"
הוא הרים אליה את מבטו, חיוך קל הסתמן בקצה פיו אבל עיניו השוו מבט מבוהל קצת מהעצבנות המתפרצת וחסרת המעצורים של טליה. "אתה לא רואה את הפתק??"
היא רכנה אל המושב השני, לפני שחברו יתיישב בו והצביעה על פתק ה'שמור' שהודבק עליו. "שמור. אתה רואה? ש-מור!"
הגבוה הרים את ידיו בכניעה וקם מהמושב. "בבקשה, מצטער." הם פילסו דרכם חזרה אל הצד השני של השורה והתיישבו בשני המקומות הפנויים בשורה מאחורינו, לצד המדרגות. טליה התיישבה ואני אחריה, מביטה בשניים המסכנים. הגבוה עם הכובע הביט בטליה לרגע, ואז הסב את תשומת ליבו אל חברו, שלא נראה שהתרגש מהמהומה.
"אמסטף," הסתובבתי אל טליה. "מה זה היה?"
היא גלגלה אלי את עיניה. "עזבי אותי. דגל אדום."
גיחכתי בדיוק כשהשופט עשה את דרכו למרכז המגרש. הקהל השתתק בהדרגה, עד שקולו של השופט נשמע בברור. הוא קרא לקבוצה היריבה והקהל הריע. הגבוה מאחורינו החל לצעוק קריאות בוז. הסתכלנו עליו כשחברו מירפק אותו כדי שיפסיק. הוא חייך, מרוצה מעצמו, וחזרתי להביט במגרש. השופט הצביע לכיוון הצד השני של האולם, והקבוצה של גברי ודן יצאה מהמלחתה שלהם. הקהל המשיך להריע. פזלתי לאחור, והגבוה וחברו עמדו ושרקו. שתי הקבוצות נעמדו זו מול זו והשחקנים לחצו ידיים.
"איזו רשמיות," אמרתי, זוקרת את גבתי בלגלוג. "אפשר לחשוב, אליפות אירופה."
טליה נופפה לגברי כשהוא הסתובב אלינו וחייך לעברנו. חייכתי אליו בחזרה, לא יודעת אם הוא שם לב לכך או לא. דן הלך לכיוון הספסל של קבוצתו והרים בקבוק מים אל פיו. גבו היה מופנה אלינו, ועל חולצתו התנוסס המספר 9 ושם משפחתו מעל. הוא לגם ממנו במשך כמה שניות, סוקר במבטו המצומצם את הקהל. עיניו השתהו באזורנו וחמימות שטפה את גופי לנוכח המחשבה שראה אותי. הוא הניח את הבקבוק חזרה על הספסל וצעד לכיוון מרכז המגרש.
"תאמיני לי," טליה החלה לדבר. סובבתי אליה את ראשי. "אם אני הייתי גרה איתו באותו בית… ממזמן היה לנו איזה משהו."
צמצמתי את מבטי כנגדה. "תשתקי."
היא המשיכה לנעוץ בו את מבטה. "אני באמת לא מבינה איך את מסוגלת להתאפק."
"כי אין לי כלום אליו."
היא סובבה את ראשה בחדות אלי. "שקרנית."
תחבתי קווצת שיער שנחה על הלחי שלי מאחורי האוזן ונשכתי את שפתי התחתונה בעצבנות, כאילו נתפסתי על חם.
"אבל את אמרת ש – "
"אמרתי. עבר."
היא הנידה את ראשה, כלא מאמינה. "מה יהיה איתך? למה את מדחיקה את זה? זה בסדר, תראי איך הוא נראה!"
נאנחתי כשהשופט שרק וזרק את הכדור באוויר. "תשתקי, טוב? ושום מילה לגברי."
דן קפץ אל הכדור וזרק אותו בעודו באוויר אל אחד השחקנים שמאחוריו.
"מה לא לספר?" גיחכה טליה, קרוב לאוזני כדי שאשמע אותה בהמולה שבאולם. "מה נראה לך, שהוא מטומטם? הוא ממזמן יודע."
"את סיפרת לו??"
"לא הייתי צריכה לספר לו כלום," היא אמרה, מושכת בכתפה בתמימות. "רואים את זה לבד." הנדתי בראשי לשלילה, חולקת על דעתה והתרכזתי במתרחש על המגרש. דן קלע את הסל הראשון. הקהל הריע, ושמעתי את השניים שמאחורינו שורקים וצועקים בהתרגשות.
כשהמשחק נגמר, השופט שרק בחוזקה והצביע לכיוון הקבוצה של דן. חלק מהקהל נעמד בתרועות ניצחון. שמתי לב שהשניים שמאחורינו קפצו במקומם וצרחו משמחה. טליה גררה אותי דרך הקהל שהחל לנהור החוצה אל המלתחות. בתחתית המדרגות ראיתי את דן לידינו. הוא היה בגבו המזיע אלינו ולחץ את ידו של אחד השחקנים מהקבוצה השנייה. כשהסתובב לכיוון המלתחות, עיניו נתקלו בנו. הוא החזיק את מבטי במבטו וחייך חיוך רחב. העיניים הירוקות שלו התכווצו מהחיוך והוא היה נראה מאושר.
"ראית את זה? היה מדהים!"
חייכתי בתגובה. מעולם לא ראיתי אותו נרגש ושמח כל כך, והרגשתי שזה מדביק אותי. בחנתי אותו בקפידה. מצא חן בעיני איך התלתלים העדינים של שערו השחור נדבקו מהזיעה אל מצחו, ואיך שהגומה שלו נטבעה בלחיו כשחייך חיוך רחב, ואיך חזו שצץ מהגופייה המשוכה מטה עלה וירד כשהתנשם עמוקות.
"היית ענק!"
הוא רכן אלי. שאפתי את האפטרשייב שנדף ממנו, מעורבב בזיעה. בדרך כלל הייתי מעקמת את אפי בגועל, אבל עליו זה הריח כל כך טוב בצורה מביכה. עיניו המלוכסנות מעט נפקחו בציפייה. "את באה, נכון?" הוא לחש.
הנהנתי ופי נמתח לקו דק. רציתי לחייך, לחשוף את השיניים הלבנות שהשווצתי בהן, אבל משהו בקרבתו אלי גרם לי להיות מתוחה ולהתבלבל.
הוא חייך את חצי החיוך המוכר וההורס שלו, זה שחשף את גומתו שוב, והדביק נשיקה על לחיי. "תחכו לי ליד השער, ואל תבריזו!" הוא זקף את אצבעו כדי להזהיר, ומיהר אל חדר ההלבשה.
טליה הביטה בי במבט מנצח. "לא קורה כלום, הא?"
גירדתי במעלה הזרוע שלי במבוכה. "תירגעי." היא המשיכה לחייך חיוך זחוח ומשכה אותי לכיוון היציאה.
עמדנו ליד השער באוויר הערב הנעים. רוח נעימה פרעה את שערי מעט ונידפה את הלחות שדבקה בעורי. הקהל יצא לאיטו מהשער, חלקו עוד ממשיך לשיר בשמחה בעקבות הניצחון. אורן הגיח מצדי. "נטע!"
"היי!"
הוא הניח את ידו על כתפי. "אתן צריכות טרמפ הביתה?"
"לא, אנחנו…" מאחוריו ראיתי את דן וגברי, שהתקדמו אלינו לבושים, תיקי הכדורסל שלהם על כתפיהם והם מצחקקים ומחויכים. "אנחנו יוצאות להסתובב קצת עם דן וגברי."
דן נעמד לצד אורן, מביט עלי בהיחבא ואז הסיט את עיניו אל אביו. "אבא, תוכל לשים אותם באוטו?" הוא אחז בכתפיית התיק.
"כן, בטח." אורן העמיס על כתפיו את שני התיקים. "תודה," גברי אמר כשמסר את תיקו לאורן. הוא הניח את זרועו על כתפי ונשען עלי מעט. סקרתי את דן. הוא הביט בי לרגע ואז בחן את זרועו של גברי המונחת עלי.
"תבלו, ילדים." אורן חייך ונשק לראשו של דן. אחר כך עבר דרך השער, כל יד מחזיקה בתיק אחר כדי שלא יפלו בדרכו למכונית.
דן הסתובב אל עבר שלושה מהשחקנים שיצאו מהאולם והתקרבו אלינו. הוא טפח לכל אחד מהם על השכם פעמיים ואחד מהם פנה ללחוץ את ידו של גברי בחברותיות. "נטע, טליה," גברי הצביע עלינו ואז על הבנים לפי הסדר, "שי, רונן ועומר."
עומר, האחרון שגברי הציג בחן אותנו במבטו. "אתן יוצאות איתנו היום?"
דן הסתובב לכיוון השער, מכה בחזהו של עומר בדרך. "כן, והן לא מעוניינות. חבל על המאמץ שלך."
עומר שפשף את המקום בו הכה בו דן. "עד שלא מנסים, לא יודעים."
גברי זקף לעברו גבה. "זה פתטי."
"עד עכשיו הפתטיות עובדת," אמר והתקדם לכיוונו של דן. "תומר ועודד תכף באים. הם מתמזמזים מאחור."
דן נחר בצחוק. "אחד עם השני?"
"עם החברות שלהם, אידיוט," שי אמר והחל ללכת לצידו של עומר. גברי שידל אותנו ללכת כשרונן מיהר להשיג את צעדינו. "איך זה שלא ראינו אתכן אף פעם?"
"יש לנו דברים אחרים לעשות מאשר לצאת אתכם ליציאת ניחומים," אמרה טליה וזרקה לעברו מבט. גברי חייך במבוכה. "היא לא תמיד כזאת עצבנית. בדרך כלל הן יותר נחמדות."
המשכנו ללכת עד שנתקלתי בדן שנעמד במקומו כדי לחכות לנו. הוא עצר אותי לרגע כדי שהשלושה יתקדמו לכיוון עומר ושי שצעדו בראש. דן הרכין את ראשי והביט בבגדיי, אחר כך הרים את מבטו אלי. "את נורא יפה היום."
"באמת?"
"א – אני מתכוון… את תמיד יפה," אמר וחייך בעצבנות. זה הצחיק אותי.
"למה את צוחקת?"
"אני לא רגילה לראות אותך במצב רוח כזה טוב."
"חבל. את לא יודעת מה את מפספסת." הוא בחן את פניי, מסיט מעט את הפוני שכיסה את מצחי. "אני אוהב את מה שעשית בעיניים."
תחבתי קווצת שיער מאחורי אוזני. "טליה הכריחה אותי."
"אז טליה ממש מבינה עניין." חייכתי במבוכה והפניתי את מבטי ממנו. הוא התאים את קצב צעדיו לשלי, משתדל ללכת לאט יחסית לצעדיו הגדולים. הזרוע שלו התחככה בשלי וגל של צמרמורת עבר לאורך עמוד השדרה שלי. "אלה כל השחקנים שבאו?"
"ממש לא," אמר דן. "עד שניצחנו? השאר מחכים לנו כבר שם."
הסתכלתי עליו מהצד. "מה עם המכונית שלך?"
הוא נשך שפתיו. "הבן זונה לוקח אותה מחר." נראה שהוא התאפק לא לבכות, אולי לא להתפרץ בזעם. שמתי לב שהוא אגרף את כפות ידיו לצידו ומיד הצטערתי שהעליתי את הנושא.
"אפשר לחתוך מוקדם ולעשות עליה סיבוב פרידה," הצעתי. הוא הסתכל עלי בהפתעה. "באמת?"
הנהנתי. נעצרנו מול הדלת השקופה של הפיצרייה. הוא פתח אותה בשבילי וחיכה שאכנס. "את משהו את," מלמל כשחלפתי על פניו. החלקתי אל הכיסא הפנוי לצד גברי, שישב בכיסא הצמוד לקיר בקצה השולחן. טליה ישבה מולו, רונן לידה, והם פטפטו בשצף. כשניסיתי להקשיב, שמעתי שהם מדברים על מגמת התיאטרון של טליה. עומר גרר את הכיסא שלצד רונן והתיישב עליו. "של מי היה הרעיון לאכול פה?"
"של גברי," אמר דן והתיישב לצידי, נושא שתי פחיות קולה והגיש לי אחת מהן.
גיחכתי. "כמה צפוי."
גברי לקח את הפחית שעל השולחן לפני שהספקתי לגעת בה ופתח אותה. הקולה תססה כשהוא הצמיד את הפחית לפיו ושתה ממנה.
"לרוויה," אמרתי לו, מביטה בו בזעם.
הוא הניח אותה בינינו. "תודה."
דלת הפיצרייה נפתחה בדנדון פעמון והרמתי את מבטי לראות מי נכנס. פערתי את פי בהפתעה. הבחור הגבוה נכנס וחייך למראה דן. דן קם וחיבק אותו, טופח על שכמו. "לא ראיתי אותך בכלל במשחק!"
"כן, שתי פוסטמות העיפו אותנו אחורה," אמר ואז נתקל בי. דבריו נקטעו והוא הריץ את מבטו ממני אל דן.
"היי," אמרתי בחיוך ציני.
דן הביט בי וחזר להביט בגבוה. "אתם מכירים?"
"אני אחת מהפוסטמות."
דן התחיל לצחוק וחזר להתיישב לצידי. הגבוה התלבט אם לשבת איתנו בשולחן אבל לבסוף צירף כיסא לפינת השולחן והתיישב עליו באנחה. "הי, אמסטף!"
טליה עצרה את הדיבור השוטף שלה והביטה בו.
"מה את עושה פה? מה, גם את חברה של דן?"
עיניה נפקחו בהפתעה והיא נראתה מזועזעת. "סליחה?"
הוא הרים את כובעו וחבש אותו שוב, הפעם כשהמצחייה מופנית לכיוון עורפו. הוא שילב את ידיו על השולחן והמשיך להביט בטליה המתעלמת כשעומר דיבר איתו.
"אני הולך להזמין," אמר דן. "מה לשים מעל?"
"זיתים ותירס," אמר רונן.
"ואננס!"
דן הביט בגברי. "מי אוכל אננס ופיצה?"
"מי שלא טעם פעם אננס ופיצה, כאילו לא אכל גורמה מעולם," ענה גברי.
דן משך בכתפיו ונפנה להזמין בקופה. הגבוה גרר את כיסאו החורק על הרצפה לעברי. "אני לא התכוונתי קודם."
"זה בסדר." הסתכלתי על גברי שהיה עסוק בלריב עם טליה על משהו. "גברי הפך את זה לכינוי שלי כבר לפני חמש שנים."
"אחלה," אמר והושיט את ידו. "דוד."
לחצתי אותה לשניה. "נטע."
"תגידי לי נטע…" הוא הוריד את הכובע מראשו וסובב אותו באצבעו. השיער החום שלו היה פרוע. "את נטע המפורסמת! אז את החברה של דן?"
שתיתי מהקולה. "ממש לא."
הוא הרים גבה. "את בטוחה?"
"למה אתה שואל?"
הוא הציץ לרגע אל דן שהזמין את הפיצות מהקופאי וחזר להביט בי. "הוא כל הזמן מדבר עליך."
"מאיפה אתה מכיר אותו?"
"חבר טוב. מבית הספר." הוא חזר לחבוש את הכובע וזרק מבט אל טליה. "אז מה את בשבילו?"
"הבת של –"
"החברה של אבא שלו. נכון, זכרתי משהו כזה."
נשכתי שניה את שפתי התחתונה. "אז מה אמרת שהוא אומר עלי?"
דן הגיח פתאום עם שני מגשים והניח אותם במרכז השולחן. "יאללה, להסתער!"
גברי מיהר לפתוח את מכסה המגש העליון ונטל חתיכה עם תוספת אננס. הוא הגיש לי חתיכה. הצעתי אותה לדן.
"זה נראה לי מסוכן," הוא אמר. צחקתי. "זה נורא טעים."
"תטעמי קודם. אם לא תתפגרי, אני אוכל."
נגסתי בקצה הפיצה, לועסת את התערובת הבצקתית והמומסת שבפי, מתענגת על כל שניה. הפיצרייה הזאת מעולה וידועה בביקורנו הרבים של גברי, טליה ושלי בה. דן הביט בי ואז אחז במפרק ידי, מושך אותה אליו. הוא נגס בפיצה ולעס את החתיכה לאיטו.
גברי רכן אל השולחן כדי להביט בו מעבר לכתפי. "טעים נכון?"
"שונה," אמר, בולע את החתיכה. הוא לא הרפה מידי ונגס מהמשולש שוב. הנחתי את המשולש בידו הפנויה ולקחתי לי משולש חדש. "לבריאות."

דן סיים את המשולש הרביעי שלו כשהוא סימן לי בעיניו לצאת. ניגבתי את הפה שלי באחת המפיות שהיו על השולחן וקימטתי אותה לפני שתחבתי אותה לכוס ששימשה פח זבל קטן ומאולתר באמצע השולחן.
"אני זזה," אמרתי לטליה. "את תסתדרי?"
"כן בטח, גברי ילווה אותי," אמרה.
גברי הרים אלי את עיניו. מבטו התכרכם כשראה שדן מחכה לי. "את הולכת? כבר?"
הנהנתי.
"הכל בסדר?"
"ברור. למה שלא יהיה?" נשקתי ללחיו ושלחתי נשיקה באוויר אל טליה. רונן תפס את הנשיקה הדמיונית באוויר והדביק אותה על לחיו. טליה צחקה והלכתי לכיוון הדלת.
דן עמד בחוץ, מחכה. כשסגרתי את הדלת מאחורי הוא שילב את זרועו בזרועי. זה הפתיע אותי וישר הסתכלתי עליו בהפתעה. הוא שם לב למבטי והחזיר לי מבט. "הכל בסדר?"
המהמתי. "כן, כן. הכל בסדר."
הוא שחרר את זרועי, ובמקום שילב את אצבעותיו בשלי. הדרך מכאן לבית לא הייתה ארוכה במיוחד, ובכל פעם שגברי, טליה ואני חזרנו מהפיצרייה מפוצצים ייחלתי שההליכה תסתיים. אבל הפעם רציתי שהיא תימשך לעד.
"את זוכרת," הוא אמר בקול נמוך, כאילו החושך מסביב הזכיר לו שלילה והכל מסביב שקוע בשינה. "שבארוחת הערב הראשונה אמרתי לך שאני רוצה לאהוב את אמא שלך?"
המהמתי, מנסה לתור בזיכרוני אחר האירוע.
"באמת פחדתי לא להסתדר איתה, כמו שקרה עם איציק. אבל אני… אני באמת מחבב אותה. אני שמח שאבא שלי ואמא שלך ביחד."
"גם אני שמחה," אמרתי, מנסה לדבר בשקט כמוהו. "היא נהייתה נורא שמחה מאז שאתם גרים איתנו. אבא שלך משפיע עליה לטובה."
"אני מרגיש ממש… בר מזל שהכרתי אותך." הוא הרכין לרגע את ראשו ופלט צחקוק עצבני. "כיף לי איתך. זה לא כמו שהיה עם דינה, למשל."
"למה נפרדתם?"
אלוהים, הוא מדבר עלי ככה ואני מזכירה את האקסית שלו??
הוא משך בכתפו. "היא הייתה בסדר. אבל לא… לא מתאימה לי. היא כל הזמן רצתה שנשוויץ ב'ביחד' שלנו כי אני כזה… אני לא רוצה להגיד שאני מקובל בתיכון שלי, אבל… את מבינה אותי."
"לגמרי," מלמלתי, תולה בו מבט מזוגג.
"מה?"
"אה, מה?" מצמצתי בעיניי. הוא הביט בי במבט מבולבל. "כלום כלום. תמשיך."
"ובתקופה האחרונה לא הסתדרנו בכלל. כל הזמן רבנו. לא היה דבר אחד ששנינו הסכמנו עליו, ואף פעם לא הייתי יכול סתם… לשבת איתה בבית, לראות סרט בVOD ולצחוק וליהנות."
הוא שתק לרגע, רגלו פגעה באבן קטנה על המדרכה ובעטה אותה רחוק מאתנו. "אתך זה אחרת."
"אחרת טוב?"
"אחרת נהדר." הוא חייך. "זוכרת את היום שצבענו את החדר שלי?"
חייכתי גם אני. "ברור. הצבע לא ירד ממני שבוע אחר כך."
הוא צחק. "היה לי כיף. סתם להשתטות ולצחוק. עם דינה בחיים זה לא היה קורה. אבל איתך כן."
"אבל אני לא החברה שלך."
מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת!
"נכון."
צביטה בלב. מטומטמת!
הוא שחרר את אחיזתו כשהגענו אל הבית. "חכי שניה, אני אביא את המפתחות של האוטו."
הוא נכנס אל החצר דרך השער ופתח את דלת הבית בשקט. נשענתי על מכסה המנוע של המכונית אשר חנתה מול השער. הצבע השחור שלה הבריק לאור הירח הלבן שהאיר את השמיים השחורים. הסנפתי את כף היד שלי לפני שהוא יבוא, מנסה לראות אם נשארה עליה איזושהי שארית מן הריח שלו. הוא חזר, ואני הורדתי מהר את היד מפניי. הוא רשרש במפתחות מולי ואני ניגשתי אל צד הנוסע.
התיישבתי על הכיסא המרופד. רק עכשיו, בחסות החשיכה והשקט שמסביב, הבחנתי שריחו שולט בכול. בריפוד, בדלת, במכונית כולה. דן נכנס למכונית אחרי וסגר אחריו את הדלת. הוא נאנח ונחגר. חגרתי את עצמי גם כן. הוא הניח את ידיו על ההגה, שבטח גם הדיף את ריחו המשגע, והתמהמה.
"לאן נוסעים?" שאלתי.
הוא חשב קצת, ואז התניע את המכונית השקטה והעביר הילוך. "חכי ותראי."
"זו הפתעה?" אמרתי כשהמכונית החלה לגלוש לאט על הכביש. דן לא ענה. חייכתי לעצמי והתרווחתי במקומי.
"כמה בנות היו לך?" שאלתי לפתע.
הוא הביט בי לרגע ואז חזר להסתכל על הכביש הריק. "בינתיים אפס. אני לא מתכוון לעשות ילדים עד אחרי החתונה. אני בחור רציני!"
"חה חה." הוא חייך בתגובה.
"טוב, אמ.. רציניות?"
"דינה הייתה רצינית?"
"כן. אני חושב שכן."
"אז כן. רציניות."
"אוקי… אני חושב ש… שלוש. כולל דינה."
"כמה זמן היית עם דינה?"
"שנה. עם הראשונה שלי חצי שנה. השנייה הייתה שנה וקצת, ודינה שנה."
הנהנתי לעצמי.
"ואת?"
"מה?"
"כמה בנים לך היו?"
גיחכתי.
הוא הסתכל עלי כשנעצר ברמזור. "מה? מה כל כך מצחיק?"
ממש יכולתי לשמוע את טליה צועקת בתוך הראש שלי. 'אל תגידי לו שאת חושבת שאת מכוערת! בנים לא סולחים על זה!! זאת טעות איומה!'
"סתם… פשוט לא יצא."
"באמת?" הוא הפנה את מבטו ממני כשהאור הירוק של הרמזור זהר על פניו. "אני לא מאמין לזה. את מזבלת אותי."
"למה אתה לא מאמין?"
"כי את יפה. ומיוחדת." הפניתי את מבטי ממנו אל החלון, אל הנוף הכהה שפה ושם מבזיק איזה משהו ברור ממנו כשאור של שלט או פנס רחוב מאיר. "ואת מצחיקה. בנים מתים על בנות עם הומור שנון."
חייכתי ללא שליטה. "היה לי אחד. גברי."
"אה נכון. גברי. כן." הוא פנה ימינה ואז גלש לאט לצד המדרכה. הטיילת התגלתה לימיננו, ומאחוריה הים שהשמיים השחורים השתקפו בו והפכו אותו לכהה ומסתורי. "אבל זה היה מזמן."
"נכון."
"אז עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהתנשקת."
הרגשתי איך הלחיים שלי מתלהטות בין רגע, ושמחתי כל כך בליבי על כך שלילה עכשיו והוא לא יכול לראות את זה.
"זה שלא היה לי מישהו רציני לא אומר שלא התנשקתי עד עכשיו."
הוא חייך והוריד את חלונות המכונית. השיער שלי התבדר ברוח שנשבה פנימה מהים וסחפה איתה ריח של מלח וחול ואספלט. עצמתי עיניים והפניתי את ראשי מעלה, נותנת לרוח לנשוב על לחיי ועל אפי בחופשיות. ממש יכולתי להרגיש את מבטו של דן על עורי כשעצר ברמזור.
"אני אוהב את הים," אמר.
"גם אני," לחשתי. "אני אוהבת להריח אותו."
"לפעמים בבית הספר אני חותך לים. את צריכה לבוא איתי פעם."
גיחכתי. "מצאת ממי לבקש. החננה הראשית של גוש דן והסביבה." הוא צחק בקול רם.
פקחתי את עיניי והבטתי בו לשנייה. העיניים הירוקות שלו ממש זהרו לאור הירח מבחוץ. הן היו כסופות מבריקות, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשעמד בפתח הבית ולא יכולתי לזוז או להתיק ממנו את המבט. התלתלים הרכים שלו התפרעו ממשב הרוח והחולצה שלו דבקה לחזהו. הוא היה מהפנט, ממש.
הוא שלח ידו אל הרדיו והדליק אותו בלחיצה. צליליו האחרונים של שיר אחד נשמעו ומיד אחריהם התנגן שיר חדש. "הו," מלמל דן. "אני אוהב את השיר הזה."
צחקקתי.
"מה קרה?"
"חשבתי שאני היחידה שמכירה אותו."
"הפתעתי אותך?"
"מאוד."
הוא תופף על ההגה לפי הקצב של השיר. ממלמל את השורות שידע. המהמתי בקצב השיר יחד איתו.
"תשירי," הוא אמר. "שמעתי אותך פעם שרה בחדר. יש לך קול יפה."
גלגלתי עיניים. "לא."
"נו, בחייך."
נעצתי בו מבט. הוא לא הרפה. "הנה, נשיר ביחד."
צחקתי כשהוא התחיל לשיר בזיוף עדין.
"Rain please tell me now does that seem fair, for her to steal my heart away when she don't care…"
"I can't love another when my hearts somewhere far away…"
"טוב!" קרא.
צחקתי שוב. "די נו."
הוא המשיך לשיר.,"The only girl I care about has gone away, looking for a brand new start…"
"But little does she know that when she left that day, along with her she took my heart."
"הייתי מוחא לך כפיים אם לא הייתי נוהג עכשיו," אמר.
"תודה תודה." הרמתי את הישבן שלי קצת בכדי לקבל גישה חופשית לכיס האחורי של הג'ינס שלי. הוצאתי מתוכו סיכה ואספתי את הפוני המתעופף שלי לאחור בעזרתה. דן פנה ימינה אל החנייה המשקיפה אל הים וחנה באחת החניות. הוא דומם את המנוע, השעין מעט אחורנית את מושבו והתרווח לו. עשיתי כמוהו.
"יותר יפה לך בלי הפוני," אמר. היד שלו רעדה קצת בחיקו, כאילו הוא מתלבט להזיז אותה. לבסוף, בתנועה עדינה, הוא העביר את אצבעו ממצחי החשוף לאורך הלחי שלי, עד לסנטר. "רואים את הפנים היפות שלך טוב יותר."
חייכתי במבוכה והסטתי את מבטי ממנו, אל הים השחור שהשתרע מולנו. גלי קצף רכים התנפצו על החוף בבוהק לבן מהירח שהאיר מעל, והתפאורה הייתה מתאימה כל כך לרגע.
ייחלתי בליבי לנשיקה.
הוא עצם את עיניו ונשם עמוקות לתוכו את הריח המלוח של הים. הצצתי עליו. אולי אני צריכה להפתיע אותו, לרכון אליו ולנשק אותו? אולי אני צריכה פשוט להיות סוף סוף אמיצה?
אבל לפני שהספקתי להחליט הוא פקח את עיניו והביט ישירות עלי. "על מה את חושבת?"
הנדתי בראשי. טליה הייתה גאה בי אם הייתי מספרת לו מה חשבתי. הייתה אומרת שאני לא מדחיקה יותר ועושה צעד. אבל פשוט לא יכולתי.
"אני מנסה לחשוב… מה היה קורה אם לא היית בא לארוחה הראשונה."
"אז היית מכירה אותי אחר כך."
"לא, שכל." חייכתי. "מה היה קורה אילו לא הייתי מכירה אותך בכלל."
"החיים שלך היו נראים הרבה יותר משעממים, זה בטוח," אמר.
"החיים שלי היו מעניינים גם לפני שהופעת," אמרתי לו.
"אולי. אבל לא ככה."
השתררה דממה במכונית. היא לא הייתה מעיקה ולא מביכה ולא מורטת עצבים, כמו שיכלה להיות במצב כזה. רחש הגלים נשמע והשקט היה מהול בתחושה אינטימית מעקצצת. אולי אני צריכה להגיד לו כבר מה אני מרגישה כלפיו?
"נטע?"
הלוואי. "כן?"
"מה את מרגישה עכשיו?"
שהיה. "מה זאת אומרת?"
"מה עושה לך לשבת איתי כאן, במכונית, בלילה, מול הים?"
לי אומץ.
"נטע?"
"זה נחמד. נורא… נורא מרגיע."
הוא נאנח ארוכות ואז החזיר את הכיסא למצב הקודם. הוא התניע את הרכב ויצא בהילוך אחורי מהחנייה, ישר אל הכביש הריק. הוא נהג בשקט, לא אמר כלום, וגם אני לא אמרתי כלום. רציתי לנצור את הרגע הזה בשקט שעטף אותנו.
כשנכנסנו אל לב העיר, מתרחקים מהאוויר הנקי של הים, הוא סגר את החלונות. "הריח כאן כל כך שונה מהים."
המהמתי בשקט. כשהיינו במרחק שני רחובות מהבית של אבא שלי מתחתי את גבי. "אתה יכול להוריד אותי אצל אבא שלי?"
הוא הביט בי כשהנהן. "מחר אתם לא בבית?"
"לא. אנחנו אצלו."
"אה. אוקיי." הוא נסע בשקט, שהפעם היה קצת מעיק לעומת הקודם. קצת מעצבן. הוא עצר לאט מול הבניין שלי אבא שלי. התרתי את החגורה, נותנת לה להיגרר מעלה לאט.
"היה לי כיף," אמרתי, מחייכת. הוא חייך אלי בחזרה. יכול להיות שזה היה חיוך עצוב?
הוא שתק לרגע. זה היה יכול להיות רגע מושלם. הוא הביט לי בעיניים, מבט חודר שגרם לעור שלי לסמור ולעקצץ. הוא הבזיק את מבטו אל האף שלי, אחר כך אל השפתיים. אל העיניים. "לילה טוב."
הנהנתי, פותחת את הדלת. האוויר בחוץ היה קריר יותר מהאוויר הטעון שבמכונית. "לילה טוב."
סגרתי את הדלת. המכונית עדיין חנתה לצד המדרכה כשנכנסתי דרך הדלת הכבדה של הבניין. רק כשסגרתי אותה מאחורי ראיתי שהיא מתחילה לנסוע. עליתי במדרגות שתיים – שתיים אל הדירה. אבא בטח כבר ישן, בוודאי שגם נועה. נכנסתי אל הבית בשקט, סוגרת את הדלת בדממה מאחורי ונועלת אותה מבפנים. הלכתי לכיוון החדר שלי, סחוטה מעייפות ומסערת הרגשות שהתחוללה בקרבי. הערב הזה היה יותר מדי. יותר מדי.
בדרך למיטה חלפתי על פני המראה. עצרתי מולה, בוחנת את פני החשופות לאור הירח שהסתנן דרך החלון. העיניים שלי נראו קצת ישנוניות, והאיפור נמרח מעט.
אבל הייתה לי הבעה מבולבלת. מבולבלת ומאוהבת.