פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 21

צפצוף מכונה קבוע לידי, מיטה לא נוחה ואור חזק. השילוב של שלוש אלה מעיר אותי למרות שאני עייפה.
כשאני פותחת עיניים יונתן ישן על כיסא לידי, זה לא נראה נוח, השעון מראה שמאוחר בלילה.
אני בבית חולים.
כשהאחות בדלפק שמה לב שהתעוררתי היא נכנסת "אלכסה?" "אלכס" קולי צרוד והיא מושיטה לי כוס מים.
"מה קרה?" אני לוחשת, לא להעיר את יונתן, הוא נראה מותש. "הוא הביא אותך לפה" היא אומרת ומסמנת עם ראשה על יונתן "היו לך חתכים בידיים, תפרנו אותם ועכשיו את על השפעת תרופות. לא יהיה לך נזק לטווח הארוך" אני מהנהנת "ו…ההורים שלי פה?" מבטה הופך לעצוב "הם היו בשביל למלא טפסים והלכו." כשאני עוצמת עיניים ביאוש היא מוסיפה בטון חיובי "אבל הם יחזרו, אני בטוחה שהם יחזרו" אני נוחרת בגיחוך "אם וורידים חתוכים לא החזירו אותם כבר כלום לא יחזיר אותם" היא שותקת לרגע "יש פה בחוץ גם עובדת סוציאלית בשם…שירן? וגם מישהי בשם אריאל. שיכנסו?" אני מנענעת בראשי, אין לי כוח ואני לא רוצה שיעירו את יונתן "אם את רוצה תקראי לי מהדלפק".
אני נרדמת ומתעוררת לסירוגין עד שיונתן קם. אנחנו רק מסתכלים אחד על השני, עיניו קשות, הדמעות עומדות ורק מלהסתכל עליו אני יודעת איך הוא מרגיש-נבגד.
"למה?" הוא שואל, קולו שבור, מרוסק "למה עשית את זה?" "חשבתי ש…חשבתי אולי אם הם יחשבו שהם יאבדו גם אותי הם יתעוררו אבל…" הוא שותק "ראית את המכתב?" אני שואלת והוא מהנהן. "איך הגעתי לפה?" "אחרי שהלכת מחדר אוכל חיפשתי אותך בפנימיה עד שהבנתי שכנראה נסעת הביתה. כשהגעתי…" הוא נחנק ואני מחזיקה בידו הוא מרחיק אותה "כשהגעתי מצאתי אותך…והבאתי אותך לפה" אני מנסה שוב לתפוס בידו אבל הוא קם ומתחיל להסתובב בחדר "אלכס מה לעזאזל חשבת לעצמך?" הוא צועק עליי "אמרתי לך שאני אוהב אותך, לעזאזל! את אמרת לי שאת אוהבת אותי! ואז את הולכת וחותכת ורידים?" אני שותקת ומרגישה בדמעות מגיעות "איך לעזאזל חשבת שאני אסתדר בלעדייך?" הוא סיים לצעוק ועכשיו הוא כבר מחכה לתשובה, הדמעות זולגות ואני לוחשת "הדבר הראשון שחשבתי אתמול בבוקר…לא היה על ירון ולא היה על אבי, לא על ההורים המחורבנים שלי ולא על מייק. חשבתי עליך יונתן, חשבתי על זה שהרבה זמן לא הייתי קרובה לאושר כמו עכשיו. אבל אז…" אני מושכת באף "האושר חמק ממני, השוטר הגיע ואמר לי את העונש הקל הזה של אבי והתחרפנתי. ופתאום כולם ידעו על אבי ועל האונס ו…ברחתי. והאושר חמק ממני. והגעתי הביתה ומצאתי את המכתב הזה והוא רק המשיך לחמוק ממני…" אני מושיטה יד לטישו שלידי ומקנחת את האף "אני לא יודעת מה קרה לי…פשוט…רציתי שההורים שלי יכירו בזה שאני גם פה! אם הם גם ככה רוצים שאני אמות אז…אז אולי אני באמת לא שווה את זה…" יונתן שותק ומתיישב בחזרה והפעם אני תופסת בידו לפני שהוא מרחיק אותה "יונתן אני לא חשבתי ואני מצטערת. אני אוהבת אותך ואתה הצלת את חיי. אבל…פעם אחר פעם אני רק מראה לך כמה שאני שבורה. אז אני מתחננת לפניך תעזוב אותי…" אני לא מצפה שזה יפעל אבל אני חייבת שזה יפעל. הוא איבד כל כך הרבה אנשים, הוא עבר כל כך הרבה כאב אני לא יכולה להכאיב לו יותר. וכשאני מרפה לו מהיד הוא תופס בה ואומר "את השתפרת נכון? ואת תשתפרי עוד! אנחנו נשתפר ביחד!" הוא לא שונא אותי. הוא לא שונא אותי? "אתה אמיתי?" אני שואלת ומחזיקה חזק בידו, הוא מתרומם ומצמיד את שפתיו לשפתי הוא מנשק אותי ברכות "אני אוהב אותך. אבל את חייבת לאהוב את עצמך". אני מהנהנת והוא מורה לי לחזור לישון.

"את שברת אותה!" קולו של יונתן הצועק מעיר אותי "בגללך היא עשתה את זה!" אני מבולבלת. אני מחפשת את השרירים שאחראים על פתיחת העפעפים ומורה להם להיפתח. אני עדיין בבית החולים, אמא ואבא עומדים מכווצים בדלת ויונתן צועק עליהם. הוא צועק עליהם בגללי, כי הם הכאיבו לי, הוא מדהים.
"אין לך זכות להגיע לפה בכלל!" אריאל מנסה להרגיע אותו ולהרחיקו מהם, לא בהצלחה יתרה. עכשיו הוא עובר לצעוק על אריאל "לא! זה מגיע להם! תראי מה הם עשו לה! הם גרמו לזה!" הוא חוזר לצעוק על אמא "את עשית את זה! את והמכתב הזה שלך! לא מגיע לכם שהיא תהיה הבת שלכם!" אמא מתכווצת כשהוא מזכיר את המכתב שלה. הוא מצביע עליי בידו בלי להסתכל עליי, הוא לא רואה שהתעוררתי "לא מגיע לכם אותה! מגיע לה טוב יותר ממכם!" אמא מתכווצת ויונתן מפסיק לצעוק, רק עכשיו הם רואים שהתעוררתי "נחזור מאוחר יותר" אומר אבא בקול חסר רגש "לא. היכנסו." אני אומרת ואומרת ליונתן "תן לי לדבר איתם." הוא מהנהן ומנשק אותי על המצח הוא לוחש ברכות "אני פה בחוץ אם את צריכה אותי" וכשהוא מסתכל על אמא ואבא הוא יוצא מהחדר בצעדים כועסים.
הם מתיישבים ושותקים, כנראה שרק אני אדבר.
"היי." שתיקה מצדם "אז…? אתם מתכננים לדבר איתי מתישהו?" אבא מתעורר "אנחנו מצטערים אלכס. הבחור הצעיר צודק אבל, אנחנו כרגע לא מסוגלים" אמא שותקת, אפילו לא משיירה אלי מבט "אני לא מבקשת שתחזרו להיות כמו פעם. אני מבקשת שתחזרו להיות…בחיים." הדמעות זולגות,אני רואה שזה מכאיב לאבא, אמא עדיין לא מסתכלת עליי "אני לא איבדתי רק את ירון כשהוא מת. איבדתי גם אתכם…" עכשיו גם אבא בוכה "אני מצטער אלכס. גם אמא" זו הפעם הראשונה מאז שירון נפטר שאנחנו מדברים ככה, אמא לא מסתכלת עליי. "אנחנו נשתפר אני מבטיח…" אבא אומר וקם, בהיסוס של ילד הוא מתקרב אלי ומחבק אותי בעדינות, כמה חיכיתי לחיבוק הזה.
"אבא התגעגעתי אלייך" אני לוחשת מבעד לדמעות "גם אני אלכס, גם אני".
אמא עדיין יושבת על הכיסא, לא קמה ולא מסתכלת עליי, אני כל כך כועסת עליה "את מתכוונת להסתכל עליי אי פעם?" היא מסתכלת עלי ובמבט מזוגג אומרת "אנחנו נחזור מאוחר יותר".
אבא מחייך אלי חיוך מתנצל ויוצא אחריה.
כשיונתן נכנס אני אומרת לו "הוא התעורר אבל…התייאשתי, אני לא מתכוונת יותר להחזיר אותה אליי." הוא מנשק אותי במצח ואני אומרת לו "אני אוהבת אותך יונתן. כל כך אוהבת אותך".