הסיפור של סינדרלה פרק 31

אז חלק יראו את זה וחלק לא (תלוי מי קרא כבר את הפרק), ואני רוצה להקדיש את הפרק הזה לנועה 3> (אני לא יכולה לעשות לב, זה מה יש) , שכמובן מגיבה לי בכל פרק וגורמת לי לחייך מאושר, וגם שהזכרתי בתגובה שלה שהיא תרמה מהשיער שלה, ואני חושבת שזה כל כך נחמד שיש אנשים שלוקחים מהשמן שלהם ועושים משהו למען אחרים ,ואפילו מקריבים את השיער שלהם בשביל אנשים אחרים. אז נועה, הפרק הזה מוקדש לך 3>
אוקי, אז זה הוא היום שכולכן חיכיתן לו…. הפרק הגורלי ביותר…
הדייט.
תיהנו! ^^ (תקראו את 'רציתי להוסיף' בסוף, נורא חשוב!)

"בבקשה תספר לי לאיפה אנחנו הולכים!" התחננתי בפני ראיין שרק צחק והניד בראשו כתגובה. "אבל למה?" התלוננתי.
"אם אני אספר לך לאיפה אנחנו הולכים, זאת לא תהיה הפתעה יותר, נכון?" ראיין ענה לי ואני רק נאנחתי ונשענתי לאחור במושב המכונית.
נסענו על הכביש שלא היה כל כך עמוס (בגלל שזה סוף השבוע), ומוזיקת הרוק נשמעת ממערכת הרמקולים של האוטו. זאת הייתה להקה שאני נורא אהבתי, ולא ידעתי שראיין אהב עד עכשיו. נסענו כבר במשך שעה, מה ששיגע אותי, כי אין לי סבלנות כבר לראות לאיפה ראיין לוקח אותי.
"אתה מעצבן." התלוננתי כמו ילדה קטנה ושילבתי את ידיי על חזי.
"אוקי." הוא אמר באדישות ולא הביט בי אפילו.
"אני שונאת אותך." אמרתי כמו ילדה קטנה שלא קיבלה את מבוקשה מההורים שלה. אולי אם הוא יתעצבן הוא יגלה לי לאיפה אנחנו הולכים?
"לא את לא." הוא ענה לי.
"אני כן."
"את לא."
"אני כן."
"את אוהבת אותי." הוא אמר פתאום.
"אני כן." אמרתי אוטומטית, מצפה שהוא יגיד את המשפט הקודם, אבל הוא לא.
"ניצחתי!" ראיין בשמחה.
"שיט." מלמלתי. "חשבתי שתמשיך עם זה, למה רימית?!"
"לא רימיתי, שיחקתי בצורה פיירית ביותר." ראיין התעקש.
"אתה מעצבן."התלוננתי והבטי מחוץ לחלון אל הנוף החשוך. עדיין לא הבנתי לאיפה לעזאזל הוא יכול לקחת אותי, אבל כל מה שנשאר לי לעשות זה לחכות ולראות.
"עוד כמה זמן נגיע?" שאלתי לבסוף.
"אנחנו קרובים," זה כל מה שהוא ענה. "אני יודע שאין לך סבלנות, אז פשוט תנסי להקשיב לג'ארד ותרגעי." הוא הגביר את הרדיו.
"איך אני ארגע שאני יודעת שהם התפרקו?" התלוננתי עם מעט עצב בקולי. רק המזל שלי, אחת מהלהקות האהובות עלי ביותר היו חייבים להתפרק, נכון?
"היי, זה היה קשה לכולנו!" הוא התלונן גם הוא. "הם היו אחת מהלהקות הכי טובות אי פעם."
"נכון!" קראתי. "אז למה הם היו חייבים להתפרק?"
"אף אחד לא באמת יודע." ראיין משך בכתפיו, ואז השיר הסתיים, ושיר אחר התחיל להתנגן.
"זה השיר האהוב עלי!" קראתי בשמחה ומיהרתי להגביר את המוזיקה יותר.
"וואו, זה חזק מדי!" ראיין קרא מעל המוזיקה והנמיך אותה קצת.
"היי, זה לזכר הימים ההם!" התלוננתי.
"עוד מעט זה יהפוך לימים ההם שהייתה לי שמיעה." הוא 'תיקן' אותי.
אני רק שתקתי וזמזמתי ביחד עם השיר, מתגעגעת לימים ההם שחלמתי לראות את הלהקה האהובה עליי בהופעה, ועכשיו זה לא יכול לקרות. אני באמת לקחתי את זה קשה שהם התפרקו, הם היו טובים כמעט כמו גרין דיי (וגרין דיי הם אגדה למוזיקת הרוק). מוזיקה טובה היא דבר שהיום די קשה למצוא, אז עד שאתה מוצא אותה אתה רוצה לשמר אותה לנצח.
"יש לך קול יפה," ראיין העיר אותי מהמחשבות שלי.
"מה?"
"אני לא חירש, את יודעת." הוא צחק ויצא ביציאה מהכביש המהיר לכביש יותר צר. "את שרה עם המוזיקה, את חושבת שאני לא שומע את זה?"
"אתה שמעת את זה?" שאלתי פעורת עניים.
"איך אפשר שלא?" הוא צחק. "הקול שלך זה משהו שקשה לפספס."
"בצורה טובה או רעה?" שאלתי בהרמת גבה.
"טובה, אל תדאגי." הוא מיהר לומר, והרגשתי את האוטו מאט מעט.
הרמתי את מבטי וראיתי באופק את משהו מוכר… הים. למה שהוא ייקח אותי לים? אנחנו לא יכולים לשחות בו, זה בטוח. די קר, והמים גם ככה קפואים בימים של קליפורניה.
"הים?" שאלתי אותו.
"כן," הוא אישר ונסע לחנייה הצמודה לחוף.
"למה לים?"
"את תיראי." הוא אמר והחנה את המכונית באחת מהחניות הפנויות.
"אני שונאת שאתה עונה ככה." מלמלתי ושילבתי את ידיי על חזי.
"אל תדאגי, זה שווה את זה." הוא הרגיע אותי ודומם את המנוע, וביחד איתו גם את המוזיקה. "את לא תצטערי, אני מבטיח לך."
"אם אתה אומר…" נאנחתי ויצאתי מהמכונית ביחד עם ראיין.
ראיין פתח את באגז' המכונית והוציא משם תיק קטן, אבל לא יישמתי לזה כל כך הרבה חשיבות שהוא נעל את האוטו ושילב את ידו בשלי.
"בואי." הוא לחש לי בזריזות ומשך אותי איתו.
ירדנו לחוף, מה שהיה די קשה עם המגפיים שלרגליי, אבל עדיין היה אפשרי. הרוח הקרירה של הים הכתה בפניי והעיפה כמה שיערות שוררות מפניי, ריח המים המלוחים ממלא את אפי ונותן לי תחושה טובה. שהייתי קטנה, אמא ואבא שלי נהגו לקחת אותי ואת גלוריה לים בקיץ, ואני נורא אהבתי לרוץ לאורך החוף ולברוח מהגלים שכמעט נגעו ברגליי. אני גם זוכרת שאני וגלוריה מצאנו פעם קונכייה גדולה שעד היום אנחנו שומרות על אדן החלון במטבח.
"הגענו!" ראיין קרא בשמחה.
הבטי מסביב, אבל לא ראיתי שום דבר מיוחד חוץ מכמה סלעים וחול, מן הסתם.
"על מה אני אמורה להסתכל בדיוק?" שאלתי אחרי כמה שניות שלא הצלחתי לקלוט שום דבר מיוחד.
"על זה." ראיין אמר והצביע למעלה.
הרמתי את מבטי לשמיים, ופי נפער, וכך גם עניי. "וואו!" קראתי והבטי בשמיים הכהים. הם היו מלאים בכוכבים,כל השמיים זהרו מכוכבים נוצצים שזהרו בשמיים. כמעט לא היה אפשר לראות את הירח בגלל כמות הכוכבים הענקית. זה היה נוף כל כך יפה, כל כך מדהים, שהעניים שלי פשוט סירבו להתנתק ממנו.
"רואה, אמרתי לך שאת תאהבי את זה." ראיין צחק.
הורדתי סוף סוף את מבטי מהשמיים בשביל להביט בנוף אחר כמעט יפה כמהו. ראיין פרש שמיכה על החול וסימן לי להצטרף אליו, ואני כמעט קפצתי עליו בחיבוק, אבל הצלחתי לרסן את עצמי.
שנינו נשכבנו על השמיכה, הפנים שלנו מופנות אל השמיים המדהימים למעלה והחול הנעים מתחת לשמיכה שראיין הביא.
"אתה מזהה מערכות כוכבים?" שאלתי אותו וסרקתי את השמיים בחיפוש אחר מערכת כוכבים מוכרת.
"כן, בטח." ראיין אמר והצביע על השמיים בידו הפנויה. "הנה הצייד, הדובה הגדולה, הדובה הקטנה."
הבטי בו בזמן שהוא דיבר, מרוכז בשמיים בלמצוא מערכות כוכבים בשמיים. הוא היה לבוש בז'קט ג'ינס פשוט מעל חולצת טריקו לבנה, ומכנסי ג'ינס כהים לרגליו. הוא לא השקיע הרבה, ואני אהבתי את זה. היה לו יופי טבעי, משהו שנחמד להסתכל עליו. שמתי לב שהוא גם גילח את פניו, מה שאהבתי, למרות שזה לוקח קצת מהמראה הקשוח שלו. אבל החיוך שלו והעניים הנוצצות ששיקפו את הכוכבים הרבים בשמיים באמת פיצו כל כך.
"לא הקשבת לאף מילה שאמרתי, נכון?" ראיין נאנח לבסוף והפנה את מבטו מהשמיים אליי.
"הקשבתי להתחלה." משכתי בכתפיי. "אבל אני אוהבת לראות גם את הנוף הזה." אמרתי עם קריצה.
לא הייתי בטוחה בגלל החשכה, אבל נראה לי שראיין הסמיק שאמרתי זאת, מה שגרם לי לצחוק.
"טוב, גם אני אוהבת את הנוף הזה," ראיין הוסיף והעביר את ידו בשיערו הבלונדיני.
גלגלתי את עניי והפניתי את מבטי לשמיים. זיהיתי במהרה את שביל החלב שזהר לכל אורך השמיים, וכמה קבוצות כוכבים שהכרתי. "השמיים נורא יפים הלילה."
"כן." ראיין הסכים איתי. "כמוך."
לא יכולתי לשלוט בסומק שעלה על לחיי, ועכשיו הודיתי לעצמי שמזל שהיה חשוך. "תפסיק." מלמלתי בשקט.
"אבל לא יצא לי לומר לך כמה את יפה," ראיין התעקש. "את נראית מדהים הלילה."
"תודה," מלמלתי בשקט והרגשתי את לבי מאיץ בחזי. הייתי משוכנעת שעכשיו הפנים שלי כבר נהפכו לעגבנייה.
"למה את תמיד מובכת שאני אומר לך את זה?" הוא שאל.
משכתי בכתפיי וחזרתי להביט בשמיים. "אף פעם לא אמרו לי את זה."
"שאת יפה?"
"כאילו, ההורים שלי, מן הסתם. גם חברות שלי, גם אנדי אפילו." נאנחתי בשקט וסרקתי עם עניי את השמיים הזרועים כוכבים. "אבל אף פעם לא בחור שאני אוהבת."
ראיין רק שתק. אחר כך הרגשתי את ידו הגדולה לוקחת את שלי בעדינות והרימו אותה. הרגשתי זרמים נעימים עולים במעלה זרועי שהרגשתי שאגודלו מלטפת בתנועות סיבוביות את גב ידי, ולבי דפק יותר מהר שהרגשתי את שפתיו נושקות לידי בעדינות.
הפניתי את מבטי אליו שוב, וראיתי אותו מביט בי עם חיוך על שפתיו וידו שלובה בשלי וקרובה ללבו.
"אמנדה, בבקשה תפסיקי לא להעריך את עצמך. את לא מבינה כמה את מיוחדת." הוא ביקש. "אני אוהב אותך כל כך, אני רוצה שגם את תאהבי את עצמך בדיוק כמוני."
"אתה הבחור הכי מקסים שפגשתי בחיי, אתה יודע את זה?" אמרתי לו אחרי כמה שניות של שתיקה בנינו.
"ואת הבחורה הכי מדהימה שפגשתי בחיי." הוא החזיר לי, וגרם לחיוך להתפשט על פניי.
התרוממתי ומיד נישקתי את ראיין. לא יכולתי עוד להתאפק, הייתי חייבת כבר להרגיש את שפתיו על שלי. התגעגעתי לטעם שלהן, לדרך שידו תפסה בעורפי ומשכה אותי קרוב אליו. שפתיו נעו כנגד שלי בדרך נעימה, נשימותיו הורגשו על עור פניי וגרמו לי להצטמרר מעט. אני אהבתי אותו בכל צורה שהיא, ואני אהבתי כל כך להרגיש את חום גופו על עורי.
אבל אז ראיין עשה משהו שלא ציפיתי שיעשה. לשונו של ראיין החליקה אל תוך פי, מה שלקח אותי בהפתעה. אני אף פעם לא התנשקתי ככה (או התנשקתי בכלל), אבל החלטי לזרום עם זה. לשונו החליקה על שלי וגרמה לרעד בגופי להתגבר. זה היה מדהים, בחיים לא חשבתי שאני יעשה את הדבר הזה.
התנתקתי מהנשיקה בנשימות כבדות והנחתי את מצחי על של ראיין. "למה עשית את זה?" שאלתי אותו.
"זה הרגיש לי נכון." הוא ענה. "אבל זה היה שווה את זה." הוא נשק לשפתיי בעדינות שוב, ואני חייכתי כנגד שפתיו.
"שנחזור לראות את הכוכבים?" שאלתי אותו. "זה נוף מבוזבז."
"בסדר." הוא נאנח, ואני חזרתי לשכב כמו מקודם, אבל הפעם נתתי לראשי להישען על כתפו של ראיין. הוא לחץ מעט על ידנו שעדיין היו שלובות.
"איך ידעת על המקום הזה?" שאלתי אותו.
פתאום ידו של ראיין זזה באי נוחות בשלי, וכשהפניתי את מבטי אליו ראיתי שהוא רק מביט בשמיים. הוא שתק לכמה שניות לפני שדיבר. "אבא שלי לקח אותי לכאן פעם."
"אז אני צריכה להודות לאבא שלך, בלעדיו לא הייתי רואה את הנוף היפה הזה." אמרתי לו. "גם אף פעם לא יצא לי לפגוש אותו."
"את… את לא יכולה לפגוש אותו." ראיין אמר בשקט. הוא התרומם לישיבה, ואני בלית ברירה התרוממתי ביחד איתו. שנינו ישבנו על השמיכה הפרוסה על החול, אני מסתכלת בראיין שמביט בחיקו.
"הכל בסדר? אמרתי משהו?" שאלתי מודאגת והנחתי את יד על כתפו.
"זה פשוט… אני לא סיפרתי לך את זה," הוא התחיל לספר. "אבל ההורים שלי גרושים."
"אוי, אני מצטערת." התנצלתי מיד. "אני והפה שלי, אני תמיד אומרת מה שלא צריך."
"לא, זה לא אשמתך." ראיין מיהר לומר ולקח את ידי שנחה על כתפו. "זה פשוט שזה קשה לי לזכור זמנים טובים איתו אחרי כל מה שקרה."
"מה קרה בדיוק?" שאלתי וליטפתי את גב ידו של ראיין בניסיון להרגיע אותו מעט. אבל ראיתי בעניו שזה נושא רגיש.
"כמה שנים אחרי שהיילי נולדה, הבנתי שהמערכת יחסים של ההורים שלי כבר נהייתה… לא יציבה." הוא אמר.
לחצתי על ידו קלות בשביל לעודד אותו להמשיך ולדבר, וחיוך קטן הבזיק בזווית שפתיו, אבל מיד דעך שהוא המשיך לדבר.
"לא היה יום שהם לא רבו, אפילו על הדברים הכי קטנים שיש. אני הייתי תמיד צריך להרגיע את היילי, כי כל פעם שהם רבו היא התחילה לבכות. עד שיום אחד קמתי בבוקר, ואבא שלי לא היה בבית."
הנהנתי והמשכתי להקשיב לו. יכולתי לחוש גם את העצב בקולו, אבל הוא המשיך לדבר. כנראה שלדבר על זה באמת הרגיע אותו, כי הלחץ בכתפיו לאט לאט שכח.
"אני עדיין זוכר את הבכי של היילי שאמא שלנו סיפרה לנו שאבא החליט לעזוב, אני כל כך רציתי לבכות, אבל הייתי חייב להיות חזק בשבילה ובשביל אמא שלי. היא לא רצתה להודות בזה, אבל היא גם הייתה עצובה שאבא החליט לעזוב."
"זה בטח היה קשה," אמרתי לו והמשכתי ללטף את ידו בצורה מרגיעה.
"כן, זה היה." ראיין נאנח. "אחרי שאבא שלי עזב, זה כאילו הוא פשוט לא היה קיים יותר. הוא לא התקשר, הוא לא ביקר. אפילו שהיה לי ולהיילי ימי הולדת, הוא לא טרח אפילו לשלוח לנו כרטיס ברכה או משהו כזה. זה כאילו הוא נעלם."
"אתה לא יודע איפה הוא נמצא?" שאלתי נדהמת.
"אני רק יודע שהוא עבר לאירופה. אבל לא אכפת לי איפה הוא, אני לא רוצה שום קשר איתו יותר." ובלי לשים לב דמעה יחידה זלגה במורד לחיו, ואני יכולתי להרגיש את לבי כואב בחזי.
כל כך כאב לי לראות את ראיין ככה, הוא היה פשוט שבור מבפנים. אולי לא כל מי שנראה חזק מבחוץ באמת מרגיש ככה בפנים. מיהרתי לעזוב את ידו של ראיין ובמקום זאת לחבק אותו. ראשי נח כתפו וידו עטפו את צווארו.
הוא לא עשה כלום בהתחלה, אל אז עטף את גבי התחתון בזרועותיו והצמיד אותי אליו יותר. יכולתי להרגיש את הדמעה שזלגה מעניו מרטיבה את כתפי החשופה אבל זה לא עניין אותי.
"אני מצטערת שבכלל העליתי את הנושא הזה." אמרתי לו שעדיין היו צמודים בחיבוק. "אני לפעמים כל כך חסרת חשיבות."
"זה בסדר," ראיין ענה לי והרחיק אותי מעט ממנו בשביל שאני אוכל לראות את פניו. "אני דווקא מרגיש יותר טוב אחרי שסיפרתי לך הכל. לא דיברתי על אבא שלי עם אף אחד, את לא מבינה איזה מקל זה פשוט לשחרר את הכל החוצה."
"רק תבטיח לי משהו אחד," אמרתי לו, והוא הביט בי במבט שואל. "אל תשמור ממני כלום. תזכור שאני תמיד כאן איתך."
ראיין חייך וכל מה שהוא עשה זה לנשק שוב את שפתיי.
"אני לוקחת את זה ככן." משכתי בכתפיי, וראיין רק צחק והצמיד אותי שוב לחיבוק. אבל הפעם זה לא היה חיבוק מנחם, אלא רק חיבוק מתוך שמחה.
"אני אוהב אותך, יוסטון." ראיין לחש באוזני.
חיוך קל התפשט על על פניי למשמע שם משפחתי יוצא משפתיו. "אני אוהבת אותך גם, מקליין." לחשתי חזרה באוזנו.
חזרנו לשכב שוב על השמיכה ולצפות בכוכבים. ידו של ראיין חבקה אותי אליו יותר בזמן ששכבנו וצפינו בשמיים, מזהים מערכות כוכבים בשמיים ומדברים על דברים אקראיים.
"היי, תראה!" קראתי והתרוממתי מיד כשמשהו תפס את צומת לבי. "כוכב נופל!"
"מהר, תבקשי משאלה!" ראיין קרא והתרומם גם הוא.
עצמתי את עניי ומיהרתי לבקש משאלה. ביקשתי שאני וראיין נעבור ביחד לאוניברסיטה בפלורידה, ככה שנינו נשאר ביחד לפחות לעוד קצת זמן. אני לא רציתי להיפרד ממנו, הוא היה הגבר שעשה אותי מאושרת, ואני לא מוכנה לוותר עליו אף פעם.
שגמרתי לבקש את המשאלה פקחתי עניים וראיתי שגם ראיין עצם את עניו וכנראה ביקש משאלה משלו. שהוא פקח את עניו, חייכתי אליו והתעניינתי במה הוא ביקש.
"אבל אם אני יגיד לך מה ביקשתי, המשאלה שלי לא תתגשם." ראיין אמר, וגרם לי להיאנח בייאוש.
"בסדר, אל תספר." שילבתי את ידיי וחזרתי לשכב על השמיכה, אבל ראיין עדיין ישב ולא חזר לשכב.
"את רוצה לדעת מה ביקשתי?" ראיין שאל והסתובב אליי, חיוך קטן מבזיק בזווית שפתיו.
"כן!" קראתי כמובן מאליו.
"אוקי," ראיין נשכב שוב, אבל עכשיו על ידו, ככה שהוא רכן מעליי. "ביקשתי שתגידי כן."
"כן?" שאלתי מבולבלת. "על מה?"
"להיות רשמית החברה שלי." הוא אמר בפשטות, והחיוך שעל פניי היה נורא קשה להסתיר.
"הייתי בשמחה אומרת כן," אמרתי לו, והמבט הנרגש בעניו כמעט גרם לי לקפוץ עליו בעוד חיבוק, אבל החלטי לשחק איתו מעט. " אבל אמרת את המשאלה שלך בקול, אז היא לא יכולה להתגשם. אז אני אומרת לא."
"היי!" ראיין קרא כמו ילד קטן עם שפתיים משורבבות כאילו הוא עומד לבכות. "את זאת שביקשת שאני אגלה לך מה ביקשתי!"
"אל תעשה כל מה שאומרים לך," משכתי בכתפיי. "אבל בגלל שאתה כל כך חמוד, אני אגיד כן."
יש!" הוא קרא, ואני רק צחקתי והדבקתי את שפתיו לשלי.
"רוצה לדעת מה אני ביקשתי?" שאלתי אותו שהתנתקנו מהנשיקה המתמשכת שלנו.
"מה?" הוא שאל.
"אוכל, כי אני שחכתי לאכול ארוחת ערב." עניתי לו, וכאילו על פי סימן, הבטן שלי קרקרה כמו מכונת כביסה.
"בסדר, נראה לי שראיתי פיצרייה קרובה לכאן." ראיין צחק וקם משמיכה ועזר לי לקום ביחד איתו.
אולי זה לא היה דייט החלומות שלי, אבל זה היה מספיק בשביל לדעת שמכאן מערכת היחסים שלי ושל ראיין לוקחת את הדרך למקומות יותר טובים בעתיד.

צלצול מעצבן נשמע באוזני וגרם לשינה הנעימה שלי אחרי הדייט המושלם שלי ושל ראיין. עדיין לא שחכתי את מה שהוא אמר לי לפני שנכנסתי לביתי…
"את זוכרת שדיברת עם הבנות לפני שנכנסתי?" הוא שאל.
"זאת אומרת, כשנכנסת." תיקנתי אותו.
"כן," הוא צחק. "אני לא ידעתי שאת מרגישה ככה."
"זה היה כל כך מטומטם לומר את זה, ועוד לפני אמא שלי…" הנדתי בראשי. "וגלוריה, מן הסתם, היא בחיים לא תפסיק להציק לי על זה."
ראיין רק צחק שוב ותפס בעדינות בצדי פניי ביד אחת. "אני מרגיש אותו הדבר שאני איתך, וזאת ההרגשה הכי מדהימה שאי פעם הרגשתי."
ואחרי נשיקה ארוכה, חיבקתי אותו פעם אחת אחרונה לפני שנכנסתי לביתי. והנה אני כאן, יושנת לי בשלווה, עד הצלצול המעצבן שקטע אותה.
פקחתי עניים מנומנמות וראיתי את הטלפון שלי זוהר ומצלצל על השידה ליד המיטה שלי. נאנחתי בעצבנות ולקחתי את הטלפון לידי. הייתי נורא מופתעת לראות את השם 'סופי' על הצג. בדקתי בזריזות מה השעה, וראיתי שעכשיו שלוש לפנות בוקר. למה היא מתקשרת אליי בשעה כזאת?
"סופי?" עניתי לשיחה לבסוף בקול צרוד משינה.
"א-אמנדה," היא גמגמה בקול צרוד מהעבר השני.
"הכל בסדר?" שאלתי אותה, קצת יותר ערנית ממקודם. קמתי לישיבה ושפשפתי את עניי.
"אמנדה," היא אמרה שוב, אבל עכשיו הייתי מספיק ערנית בשביל לזהות שזה נשמע כאילו היא בוכה. "אני… א-אני חושבת שאני בהריון."