'מותק, תרפי אני כאן.'

כשהכרכרה מדרדרת, אני פשוט רוצה להרים ידיים.
לא לזעוק לשמיים, לא לבקש מקלט, רק לקפוץ למים.
ולהישאר, עמוק עמוק, למי אכפת? גם ככה לא מבינים,
גם ככה אני חידה לא פשוטה כשקשה להתיר.

כשהכול מבולבל, אני רוצה למצוא לי גברבר,
לא בשביל חיבוקים, לא בשביל מילים , רק כדי שיהיה לי גב.
שייקח את העול, יגיד 'מותק, תרפי אני כאן'.
אבל בשביל מה לחלום?! הם תפוסים או גם ככה תקועים בתוך מסך.

כשנגמרת לי הסבלנות, הדמעות זולגות בהסוואה,
לא משמחה או מאושר, מכעס, תסכול, דאגה.
ואני תופסת לי גלידה במקרר ושמחה לפחות שאין בפנים קציצות.
ואוכלת המון, כן גם כשנגמר לי התיאבון.

ואני מחכה שעות לדוד, כשנגמרים המים החמים,
לא בשביל המקלחת, אלא בשביל להמציא שירים מטומטמים,
להרוויח עוד כמה דקות לפני שהולכים לישון,
לתהות ולנסות האם עוד אפשר למצות את היום…