מי אני ומה שמי- פרק 23

בבוקר, שש וחצי ליתר דיוק, התעוררתי והתחלתי להתארגן לקראת היום. בעלת הפונדק הנחמדה שהסכימה לארח אותי למרות שלא היה עלי גרוש הראתה לי את המחסן כדי שאוכל לבחור לי משהו אחר ללבוש, ולהחליף את בגדי המטונפים והקרועים. המחסן היה ענק, מדפים על גבי מדפים של בגדים מכל הסוגים ומכל הצבעים. תרתי במבטי אחר בגדים שחורים –שלמרבה הצער בקושי היו שם- עד שמצאתי בפינה קטנה בקצה המחסן כמה נקודות שחורות קטנות שנבלעות כמעט לגמרי בתוך שלל הצבעים האחרים. היו שם חולצת טריקו שחורה, מכנסי בד שחורים רפויים ומעיל דק בצבע חום כהה. הבגדים שמצאתי היו גדולים עלי במידה או שתיים ושמחתי על זה, הורדתי אותם מהמדף וחזרתי לפונדק, מודה לה ועולה חזרה לחדרי להמשיך להתארגן.
***
יום חדש הפציע, למרות שזו הייתה שעה די מאוחרת. רונאן התעורר בפיהוק גדול וקם באטיות ממיטתו, מנקה תוך כדי קצת רוק שנתלה על קצה פיו ואת קורי השינה שהפריעו לו בעין.
הוא הביט בשעון הקיר הקטנטן והמרובע שתלה ברישול מעל דלת חדרו לפני כמה חודשים, "עשר בבוקר?" קרא בפליאה, הוא לא היה רגיל להתעורר בשעה כה מאוחרת. "טוב, זה די הגיוני בהתחשב בכך שבקושי ישנתי בשלושת הימים האחרונים…"
הוא התארגן בנחת לקראת התחלתו של 'יום החופש' שלו, כפי שכינו את זה כל מכריו. הוא התייחס לזה יותר כ- 'יום המחקר הרשמי' שלו. היום בו יקדיש את רוב זמנו למחקרו על הנערה המכונה קלייר רנדן, והדבר הראשון ברשימת ההעדפות שלו במחקר זה היה, לגלות את שמה האמיתי כמובן. הוא השתגע מחוסר הידיעה של שמה, זה היה פרט הכרחי מאוד בשבילו. הוא ידע את שמותיהם של כל האנשים שחקר, וזה היה בלתי נסבל בשבילו לא לדעת את שמה של הצעירה ביות מביניהם.
בעודו מכין לעצמו את ארוחת הבוקר חשב בראשו על דרכים לגלות את שמה הפרטי, הוא ידע ששם משפחתה היה ריד, אך זה היה הגילוי היחיד שלו. "משפחת ריד…" מלמל לעצמו בין הלעיסות, "למה השם הזה מוכר לי?"
בפרץ השראה פתאומי הוא רץ למשרדו והדליק את המחשב הישן שנמצא בו, "נו… תידלק כבר," רטן בעצבנות למסך המחשב השחור. "יש!" קרא לעצמו בשקט ופתח שני חלונות, אחד של 'גוגל' והשני של 'וורד' כדי שיוכל להעתיק אליו את המידע שימצא.
'משפחת ריד', אלה היו המילים שהקליד בשורה הקטנה ולחץ על כפתור החיפוש. "ידעתי!" קרא בשמחה בזמן שקרא את תוצאות החיפוש, "אלה הם."
***
"אמא! מישהו נכנס לאתר!" קרא דניאל לאמו ברגע ששמע את צפצוף ההתראה מהמחשב.
"אני כבר באה, רק רגע." נשמע קולה מהקומה העליונה של הבית. אחרי רגע כבר שמע את קול צעדיה בעת שירדה לקומה התחתונה לראות במה מדובר.
"הנה." הצביע דניאל על מסך המחשב עליו הבהבה נורה אדומה.
"תפתח את זה," גברת ריד אמרה בחוסר סבלנות. כבר שנתיים שאיש לא נכנס לאתר שפתחה עליהם המשטרה העולמית, הם חסמו אותו כך שאיש לא יכול היה להיכנס אליו.
דניאל לחץ על הנורה המהבבת ועל צג המחשב נפתח חלון חדש בשם 'משפחת ריד- נא להיזהר'. "הם עשו מאיתנו צחוק עם הכותרת הזאת," רטן דניאל בטון נעלב. למה הם לא כתבו 'משפחת ריד- המשפחה הרוצחת'? זה כבר היה יותר, אה… רשמי?" הוא לא מצא את המילה המתאימה.
"רד למטה." לאמו לא היה כוח לשטויות שלו, היא רק רצתה להבין איך משהו יכול להיכנס סתם ככה לאתר שכבר לא קיים.
"מאיים!" קרא דניאל בסיפוק.
"מה?" התבלבלה האישה, "על מה אתה מדבר?"
"המילה שחיפשתי, מאיים. זו המילה המתאימה," הסביר ונראה גאה בעצמו.
"אה, כן בסדר. עכשיו תרד למטה."
הוא גולל את העכבר למטה בכדי להגיע למקום המבוקש. "זה לא מראה מי נכנס, כתוב כאן 'חסוי'." עיניו ריצדו על המסך בחיפוש אחר מקום אחר בו יוכלו לגלות את זהותו של האדם המסתורי.
"אני רואה את זה!" התעצבנה אמו. "תגיד איפה אחותך? לא ראיתי אותה כבר יותר משבוע, מאז שהיא טרקה לי את הדלת מול העיניים." כעס נשמע בקולה, לא נראה בכלל שהיא מודאגת מהיעלמותה של ביתה.
"לא יודע." שיקר דניאל, הוא לא ידע בוודאות איפה היא נמצאת אך הוא שיער שזה רחוק מאוד מהמקום בו הם נמצאים. אז כשחשב שוב על מה שאמר הבין שבעצם זה לא היה שקר.
"אני לא מבינה את זה, בסך הכל ביקשתי ממנה לצבוע את השיער. השיער הבהיר שלה בולט כל כך על פני השטח שגם אם עיוור ירדוף אחריה הוא יצליח לתפוס אותה." טלטלה את ראשה בייאוש. "אם רק לא הייתי מתחתנת עם הדביל הזה ושיערו הצהוב שקרא לעצמו אדי, זה לא היה קורה. הרי ממנו היא ירשה את הצבע הזה."
"אל תגזימי, השיער שלה לא עד כדי כך בולט." ניסה דניאל להגן על אחותו הקטנה. "בסך הכל די בהיר, הוא גם לא צהוב כמו של אבא."
"איך אתה יכול להגן ככה על הבן אדם שכמעט הרג את כולנו? ואל תקרא לבן אדם המטונף הזה 'אבא', מבין?" אמרה, קולה נוטף ארס.
"היא לא עשתה את זה בכוונה, את יודעת את זה! זה היה ה'טירוף' שגרם לה לעשות את זה." התווכח, למרות שידע שאין בזה כל טעם. אמו לא תרפה עד שייכנע, וזה היה טיפשי לריב על דבר כה שטותי בזמן הזה.
"טוב, עזוב את זה עכשיו. צריך להבין קודם כל מי ניכנס לכאן." שינתה גברת ריד נושא וחזרה לנעוץ את עיניה במסך.
***
הוא יודע מהו שם המשפחה שלי, זה בטוח. הייתי חייבת להגיע ליער מהר ככל האפשר, הייתי חייבת להגיע את הבית.
בריצתי חלפתי על פני שדות מרעה ירוקים, בקתות נופש קטנות כמו אלה שמשפחתי ואני היינו נוסעים אליהן בקיץ כדי להתרחק מכל אדם או חיה. אחרי כמה שעות התחלתי לראות נקודות ירוקות זעירות במרחק. היער היה במרחק של שניים שלושה קילומטרים בסך הכל, חצי שעה ריצה –רצופה- לכל היותר. רציתי לעצור, רציתי לנוח, בגלל שביום הקודם בקושי רצתי ועצרתי במקום הראשון שראיתי, אז המרחק שהייתי צריכה לעבור באותו יום היה כפול. הרגשתי שאני עומדת להתעלף ואז נזכרתי בתרמיל שעל גבי שארזתי בבוקר, היו בו מים. התכוונתי לעצור ולהוציא את המים מהתרמיל שפתאום, מרחוק, שמעתי קול סירנות.
ידעתי שאם אני רוצה להישאר בחיים לעוד כמה זמן אני חייבת להמשיך לרוץ, בלי לעצור לנוח, רק לרוץ.
לרוץ ולהגיע אל היער, להגיע אל הבית.