אחד ועוד אחד- פרק 31

מאיה:
שכחתי לשים את הטלפון על שקט באותו לילה, ולכן הטלפון צלצל בקולי קולות בערך בשעה שלוש. חשבתי שקרה משהו, הטלפון הזה גם נכנס לי לחלום. בחלום הייתי בשיחה עם חברת ילדות כשברקע, ליד איפה שישבנו, התחלתי לשמוע את הצליל של הטלפון. קמתי בבהלה, פקחתי עיניים, פחדתי שזה גם יעיר את אחותי. היא באמת זזה, אז תפסתי מהר את הטלפון ועניתי, בלי להסתכל על הצג.
"הלו," לחשתי לטלפון, ערנית פתאום כי נכנסתי ללחץ מהצלצול החזק והרטט שהגיע משום מקום.
"מאיה." שמעתי את הקול של ליאור. עיניי נפקחו בתדהמה והסתכלתי לנקודה חשוכה בחדר.
"ליאור חכה שנייה," לחשתי לו, "אני בחדר, אני אעיר את אחותי." אמרתי. קמתי מהמיטה, נכנסתי אל תוך נעלי הבית, עטפתי את עצמי בעוד שמיכה ויצאתי אל מחוץ לחדר. הלכתי יחד עם הטלפון כמה צעדים והתיישבתי בסלון. הדלקתי אור קטן כדי שלא אשב לגמרי לבד בחדר.
"אני איתך." אמרתי לו בקול קצת יותר חזק.
"חשבתי המון אם להתקשר," הוא נאנח, "אז כמו שאת רואה לא ישנתי המון. הייתי די בטוח שלא תעני האמת, שרק תראי שהתקשרתי בבוקר."
"אז לנתק ונדבר בבוקר?" שאלתי בחיוך קטן.
"לא," הוא אמר מיד, "אני די מרוכז כרגע. אלא אם כן את רוצה לחזור לישון, אני מצטער שהערתי אותך." חייכתי לעצמי והמשכתי בשיחה, תחילה שואלת אותו מה נשמע ואז כבר מתפנה לשאול למה הוא התקשר.
"אני רוצה לדבר איתך, על הכל אני מניח." הוא אמר. הרכנתי את ראשי. הוא לא רואה שום דבר מאיך שאני מתנהגת כרגע, איפה אני יושבת ועל מה אני מסתכלת, אבל הוא ישמע את האנחות ואת השתיקות הקלות. פה הייתי חייבת להאנח. לפתוח שיחת נפש בשלוש בלילה עם בנאדם שלא ממש דיבר איתי כשבאתי לבדוק מה שלומו, כששמתי לב כמה כל מה שהוא רוצה זה שאעוף מהבית שלו? עם הבנאדם הזה אני צריכה לנהל שיחה עד אמצע הלילה?
"אתה לא חייב לי שום הסברים." אמרתי מיד, זוכרת את הכאב שהרגשתי כשביקרתי אותו מוקדם יותר בהוד השרון, "גם אין טעם לדבר על הכל זה פשוט…"
"מאיה." הוא אמר וקטע אותי. הפסקתי לדבר והקשבתי לשקט ששמעתי מהצד השני של הקו. "אני צריך שתקשיבי רגע, בלי לדבר, פשוט להקשיב. אני צריך לדבר, להוציא את כל מה שאני חושב עליו החוצה. אם תקטעי אותי, ילך גם חוט המחשבה. פשוט…"
"דבר." אמרתי לו, "אני אקשיב."
"מאיה אני לא יודע למה ברחתי," הוא התחיל ואמר, ואני התיישרתי על הספה והקשבתי לדבריו, "אני לא יודע למה אני לא נמצא כרגע בבית וגם למה אני לא חוזר. אף פעם לא ברחתי, בטח לא לכזה זמן, אף פעם לא התנתקתי לכל כך הרבה זמן. הדלקתי קודם את הטלפון, כל העולם וסבתא שלו חיפש אותי, ואין לי שום רצון לענות לאף אחד חוץ משניים, ממך ומדן. כשהגעתם לכאן קודם אני נשבע… אני כמעט בכיתי. לא חשבתי שיש לי חברים כאלה, שיעשו את המאמץ ויסעו רק כדי לבדוק שאני בסדר, רק כדי לדבר איתי, ואני כמו דביל מפגר הרחקתי אתכם מהבית הזה, במקום לדבר איתכם, לארח אתכם כמו שאני יודע, בבית שאני מרגיש בו בבית. הבית שהייתם בו זה הבית של דודה שלי, היא הייתה לתקופה ארוכה מקום מפלט מאוד גדול של כל מיני קשיים שבאו והלכו, לכן גם הרגשתי נוח להגיע אליה ולהעביר את הזמן פה. הרגשתי שזה מקום שלא ישפוט אותי, ובטח ובטח יעזור לי לקבל תשובות לעניינים שלא ידעתי איך להחליט בהם. כולל המקרה שלך. מאיה אני לא יודע מה לומר. אני נישקתי אותך ואני לא יכולתי לעצור את עצמי, ואני רציתי הרבה יותר מזה, אני רציתי פשוט לקרב אותך אליי, להרגיש שאת רק שלי, לבלות איתך שבוע, עם להתקדם, בלי להתקדם, זה לא משנה לי, לא להתנתק ממך לעולם…" שמעתי את המילים שלו והתחלתי לבכות בשקט, בשקט שהוא לא יוכל לשמוע, "רציתי לתת לך את כל העולם, ולא עניין אותי כלום. לא עניין אותי שבעצם יש לי חברה, שאני מתקדם איתה, שאני מחובר אליה, שאני כבר הרבה יותר נאמן לה, לא עניין אותי הבטחות שזרקתי לימין ולשמאל, את חזרת לחיים שלי בדיוק כמו שרציתי ויותר מזה, את היית שלי סוף סוף, ולא הייתי צריך להגן עלייך משום מפלצת, ומשום חיה, ומשום בנאדם שלא יודע מה לעשות ואיך להתנהג. לא הייתי צריך אפילו לספוג מכות בשבילך, דבר שכבר אמרתי שאני מוכן לקבל עוד אלף כדי שתהיי בטוחה." לא יכולתי להפסיק לבכות, לעזאזל הוא הורג אותי. "אבל נשארתי קפוא כי מה זה לתת לך להתאהב בבנאדם כמוני? מי אני בכלל? במשך התקופה האחרונה אני חיזקתי שלושה קשרים עם שלוש בחורות שונות, כל אחת מהן בשלב כזה או אחר רצתה אותי למה שלא יכולתי לתת לה, למה שלא יכולתי לספק לה, לצורך האמיתי במערכת יחסים שהיא בבסיסה רגש, ולא אקטים פיזיים. כל אחת מהן רצתה להרגיש נאהבת, להרגיש שיש לה את הביטחון בגבר שלצידה, ולא יכולתי לתת את זה לאף אחת. במשך התקופה האחרונה שיחקתי בהן, בכל אחת מהן, בצורה הכי מכוערת שרק אפשר, וכשיכולתי סוף סוף להיות נאמן, אחרי המילים שלך, אחרי הפצצות שהטלת עליי, אחרי הצרחות שלך והכאב שהעברת אליי ושהבנתי מאיפה הוא יוצא, וכמה הוא נכון, אז בגדתי. כי אני חיה שלא יכולה שלא לבגוד, כי אני לא מסוגל להיות נאמן, כי לא מסוגל לא לזגזג. אני לא יכול שלא להישבות בקסם שלך, בעיניים שלך, ולמחוק את כל מה שבצד. ואני פשוט לא יכול להכניס אותך לכל הבלאגן הזה. אני לא מסוגל לזה שאת תהיי חלק מהבנות שיצטרכו לסבול את מה שאני עושה להן, את הכאב שאני מעביר עליהן, את זה שלא משנה מה, הן יפגעו ממני. אני לא מוכן שאת תיפגעי ממני. אני לא מוכן להיות מניאק כזה, בעיקר לא לידך. וחוץ מזה, כשדיברתי עם דן, ועוד סיבה שאני חושב שברחתי, שאני מנסה כבר כמה ימים לסדר את המוח ולהבין מה קרה, זה שנתתי לדן את האישור ללכת אלייך, להגיד לך שוב שהוא רוצה לנסות ולתקן, ושאני מוכן לפנות את הדרך, ובאת ונישקת אותי וכל הרגשות האלה עלו מחדש, והבנתי שאני לא מסוגל לוותר. מאיה אני משתגע, אני לא יודע למה אני לא חוזר הביתה, ולמה אני עדיין כאן, ומה אני עושה כאן ומה לא בסדר עם העולם, ואולי אני צריך טיפול פסיכולוגי, אבל אני בעיקר צריך לתקן את החיים הדפוקים האלה ששום דבר בהם לא מסתדר! ואני כמו נקבה יושב בשלוש בבוקר ומדבר על החיים שלי כאילו זו דרמה טלוויזיות מחורבנת במקום להיות לידך ולהיות איתך ולחיות חיים רגילים של נער בכיתה י"ב. אני לא מבין מה התקלקל בשנה הזו, אבל אני קורס מאיה, אני פשוט קורס."
הבכי היה בלתי נשלט. לא יכולתי להפסיק לבכות ולכאוב על מה שהוא אמר, על הרגשות שהוא הוציא, על הבלבול, התסכול והכעס הגדול שיש לו. לא עניין אותי שבאתי אליו מוקדם יותר והוא התנהג לא יפה, לא עניין אותי ההיסטוריה המחורבנת שלנו, עניין אותי שידיד טוב שלי יושב וכואב על החיים שלו ואין לי מה לעשות כדי לעזור לו. ואני חסרת אונים.
"שום דבר שאני אגיד כרגע לא יצליח להסביר לי כלום, אני כבר שעה מנסה להפסיק לבכות, עוד מאמצע הדברים שלך…"
"גרמתי לך לבכות?" הוא שאל בלחש. שתקתי מהצד השני של הטלפון.
"מאיה…"
"ליאור עכשיו אני אדבר, ואחרי שאני אסיים לדבר, אני אתן לך להגיב ואני אנתק את השיחה הזו. אם רק נמשיך לדבר, זה לא יהיה טוב. אני אוכל להפסיק לבכות רק אם ארגע, ורק אם אעכל את כל מה שזרקת לאוויר, ואני מקווה שאתה יודע מה אמרת בכל שמונים המשפטים האלה."
"מקובל, את מוזמנת לדבר." הוא אמר רגוע. הרכנתי את ראשי ונשענתי בנוחות יותר על הספה. עצמתי את עיניי לשנייה, מרגישה את הדמעות המלוחות זולגות במורד הלחי שלי, וניסיתי לחשוב מה אני צריכה להגיד, ומה נכון להגיד.
"ליאור אני בחיים שלי לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך," התחלתי ואמרתי, "עם כל מה שהיה, וכל מה שקרה. אני אצטרך שתגיד לי אם אתה רוצה שאני ארד מהעניין, שתגיד לי שלא משנה מה אני ארגיש, הרגש הזה לא ימושש. אני רוצה לבקש ממך שתחזור הביתה, שתנוח קצת בבית, ואז תצא, תראה חברים, תראה את האנשים שאולי אתה חושב שבו אוהבים אותך בגלל הכסף שלך או המעמד שלך, אבל זה חברים שהתגעגעו אלייך נורא. אנשים שאלו עלייך כאן מסביב, זה לא שזה היה מובן מאליו שאתה לא כאן, ואנשים הרימו גבה ולא הבינו למה אחד מהאנשים הכי דומיננטים כאן חסר. אני רוצה לבקש ממך שתצא מכל העניין המסובך הזה, ופשוט תיתן הסבר לאנשים שמסביבך, בדיוק כמו ההסבר שהצלחת לתת לי כרגע. ואם צריך לוותר ליאור, אם אתה מרגיש שלעכשיו צריך להשתיק כל רגש, אז אני אעשה את זה, ואולי תצטרך להתנתק, ואולי תצטרך שלא נדבר בתקופה הקרובה, אבל רק תגיד לי מה לעשות. אני כבר לא יכולה לחשוב לבד, אני כבר לא יכולה למצוא תשובות מעצמי." נאנחתי, ממשיכה לבכות ולא מסוגלת לעצור שום כאב ושום בכי. הוא שתק לכמה רגעים ואז הגיב.
"מאיה את באמת אוהבת אותי?" הוא שאל אותי. נימת הקול שלו הייתה של ילד כבן חמש. נאנחתי וחייכתי לעצמי.
"יותר מידי." אמרתי.
"אז תחכי לי. תודה על השיחה." הוא אמר.
"ליאור.." התחלתי להיאנח אבל הוא כבר ניתק את השיחה. ישבתי בסלון השקט, מחזיקה את הטלפון בין שתי ידיי ובוהה בסלון שלא זז מהרגע שהגעתי אליו. חיבקתי אל גופי את הברכיים, נאנחתי והרכנתי את הראש. ואז חזרתי לבכות.