השנה הקשה…
לאחר שהודיעו לנו שהיא נפטרה כולנו היינו שבורים אמא, אבא, אני, ואפילו שון, הוא לא אחד שנשבר מכל אחד והוא אף פעם לא בוכה אבל הפעם הוא ממש נשבר, אבל עם שירה זה עניין אחר, לשירה הוא היה ממש מחובר…
לפעמים קנאתי שהוא נותן לה כזה יחס, אבל מאז שהיא נפטרה אני נהפכתי ל,"שירה 2," והאמת שזה די מעצבן.
מאז ששירה נפטרה הבית שלנו לא מתפקד אבא שלי הפסיק לעבוד ואימא שלי לפעמים עובדת בנקיון, אז כמו שזה נראה המצב שלנו בבית לא משהו…
יש לי חברה ממש טובה בשם לינוי, היא לומדת איתי בכיתה אנחנו חברות מאוד טובות מאז שהיינו ממש קטנות ואנחנו יודעות הכל אחת על השנייה.
לינוי תומכת בי ועוזרת לי עם כל המצב עכשיו ואני ממש מעריכה אותה, אם אני צריכה חיבוק או עידוד היא תמיד תהיה שם, למרות שאני לא ילדה שמראה מה שעובר עליה ומה שהיא מרגישה לינוי תמיד תדע מה עובר עליי ובגלל זה החברות שלנו כל כך חזקה…
אוף אין לי כוח לבית ספר היום, חשבתי לעצמי…
אבל אין ברירה אני חייבת להיות בסדר בכדי לא להקשות על ההורים שלי..
התארגנתי מהר לבית ספר ויצאתי…
לאחר כמה דקות של הליכה התעייפתי, אז החלטתי לשבת ולנוח על ספסל בפארק….
פתאום כל המחשבות התחילו לצוף: חשבתי על שירה… על אימא ואבא… וכל הדמעות החלו לצוף…
פתאום ראיתי נער גבה קומה נעצר לידי ושואל:"הכל בסדר?"
"כן" עניתי והלכתי…
"חכי", הוא אמר אבל אני המשכתי בדרכי..
פתאום הרגשתי שהוא תופס לי ביד
"עזוב אותי" צעקתי עליו וניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו ללא הצלחה…
לאחר כמה שניות הוא שחרר והוציא מהכיס שלו פתק עם המספר טלפון שלו…
"תתקשרי אליי מתי כשתצטרכי ואל תתביישי…" הוא אמר וחייך
"אני לא צריכה את העזרה של אף אחד ובטח לא שלך" אמרתי וזרקתי את הפתק שהוא הביא לי בפח..
נכון שיצאתי כפוית טובה אבל אני לא צריכה את העזרה של אף אחד אני מסתדרת מצויין…
המשכתי ללכת לבית ספר ופתאום שמעתי את לינוי מאחורי:"בוקר טוב יפה שלי" היא אמרה והתקרבה כדי לחבק אותי אבל התרחקתי ועניתי בייבוש:"בוקר.."
"קרה משהו אור"?היא שאלה
"לא" עניתי והמשכתי ללכת…
"בטוח"? היא שאלה
"תפסיקי כבר,די את לא מבינה שאני בסדר"??? אמרתי בצעקה
פתאום ראיתי את לינוי רצה בוכה לכיוון הכיתה, אבל לא היה אכפת לי ….
תגובות (0)