ביתו של הכנר

הוא התהלך ברחובות החשוכים, מחזיק חזק את רצועת הנרתיק של כינורו ומכין את ראשו, מנסה כמה שיותר שלא להתבלט. זה היה קצת משונה, בהתחשב בעובדה שלא היה שם איש, אך הוא ידע שהם צופים בו, משגיחים עליו מקרוב בחסות החשכה.
דלת דירתו הקטנה נפתחה עוד לפני שהכניס את ידו לכיסו בחיפוש אחר המפתח. הוא אף פעם לא היה צריך אחד, למעשה, זה היה רק בשביל הצגה.
החושך ששרר גם בפנים הופר מידית על ידי כדור האור הגדול שריחף באוויר במרכז החדר.
הכנר ניגש אל כיסא בודד שעמד בפינה ללא ספרים עליו והתיישב, מוציא את הכינור הגדול וממקם אותו בנוחות לאורך כתפו. הקוביות הקטנות שנתלו עליו היטלטלו בעדינות, מסתחררות אחת סביב השנייה מבלי לגעת.
הוא הרים את הקשת הרחבה והניף אותה לאורך מיתרי הכינור, יוצר את הרמוניית הצלילים שהיא כה אהבה לשמוע.
שמה היה אניס, אך שמה הרשמי היה פשוט 'הגברת' או 'העלמה'. הוא ידע עליה הכול, למרות שלא ראה אותה מאז לידתה. היא היתה צריכה לגדול לצד אימה, זה היה הדבר הנכון ביותר בשבילה. היא זכתה לגדול בבית אמיתי, קיבלה חינוך ולמדה נימוסים והליכות, שזה יותר ממה שהיתה מקבלת אם היתה חייה לצידו.
הוא פסק מנגינתו והניח את הכינור והקשת בצד. רחש נשמע מבחוץ, אך הוא היה קרוב מידי לקצה חלונו.
הכנר קם במהירות ממקומו וניגש לחלון, פותח אותו בחבטה.
"אני מצטערת!" היא מלמלה בבהלה ולקחה צעד אחד אחורה, נותנת לו מבט ברור יותר על דמותה. הוא הביט בה בשקט והנהן בראשו, כאילו מאשר משהו שלא נאמר.
"תרצי להיכנס? את נראית כאילו לא תזיק לך קצת מנוחה." היא מביטה בו בבלבול והוא מוציא את ידו החוצה, מצביע לכיוון הדלת. היא יכלה להישבע שלא היה שם דבר שנייה לפני כן.
האישה נכנסת פנימה, סורקת במבטה לאט ובהשתאות את חלל החדר הקטן והעמוס שלפניה.
הקירות היו עמוסים מדפי ספרים. שידה רחבה עמדה בצד, מלאה ברישומי דפים, קני דיו ונוצות כתיבה.
"האם אדוני חי לבד? אם לא מפריע שאני שואלת…" היא התיישבה על הכיסא הבודד שישב עליו שנייה לפני. הוא הגיש לה כוס מים והשתדל שלא להביט בה. "פעם חייתי עם משפחתי, אך עכשיו… לבד." ענה, מספר בצורה הכי עדינה וקרובה לאמת.
"אני מתנצלת," היא משיבה במבוכה ומניחה את הכוס מידה.
"אז מה עשית לך לבדך באזור הזה של העיר?" הוא שינה נושא בקלילות. אנחת הקלה קטנה בקעה מפיה וחיוך מהוסס עיטר את שפתיה. "הבוקר הגעתי. הייתי בטוחה שעד הערב אמצא לי מקום לשהות בו, אך נראה שלא." קולה הפך עצוב יותר. "אמי הלכה לה לפני שבוע וחצי ולא יכולתי לשאת יותר את השהות בבית הגדול ההוא לבד, אז נדדתי לי עד שהגעתי לכאן."
עיניו של הכנר נפערו קלות בהפתעה אך הוא לא אמר דבר. הוא שתק למשך כמה דקות, מכבד את הצורך בשקט לאחר סיפור כזה.
"אמך… איך היא נפטרה?" קולו היה שקט וחלש, כאילו הוא יודע דבר מה אך לא מוכן להגיד.
"מזקנה." אמרה הגבירה ברוך, מבט מזוגג בעיניה בזמן שזיכרון מראה אימה עולה בעיני רוחה.
"את יכולה להישאר בחדר האורחים כאן הלילה, אם אין לך לאן ללכת. מחר בבוקר אני אעזור לך למצוא מקום בו תוכלי לגור." היא הרימה את עיניה לעברו בהכרת תודה.
"הנגינה שלך מהפנטת," היא אמרה שנייה לפני שהלכה לחדר שהוביל אותה לעברו. "היא מאוד כאובה אך מושכת, ממש כאילו התווים מסתחררים סביב עצמם בלי לגעת…" היא הודתה לו שוב על האירוח וסגרה את הדלת.
הכנר נכנס לחדרו. הוא נאחז במחשבה אחת ויחידה לפני שנרדם.
'אימך היתה גאה בך על שהצלחת למצוא את דרכך אליי לבדך, אניס בתי האהובה…'