מבוך האשליות- פרק 1

פעם נוספת דניאל התרוממה על רגליה עם ידיה בלבד לאחר שנחתה על שביל האבנים המסותתות מוכות האפר והעפר. היא תפסה בשנית את חרבה הדקה שנפלה מידה קודם לכן, וחתכה את אשכול הענבים מהגפן שצמח על אחד מגדרות השיחים. בין שתי אצבעותיה תפסה את הענב התחתון מהאשכול וזרקה אותו לפיה, ואכלה.
"שוב, עושה סיפור מפעולה פשוטה?" היא שמעה את קולו של ידידה היחיד מאחוריה. היא חייכה. היא ידעה שברגע הזה, יקרה משהו מעניין. היא הסתובבה אליו ונתנה ללהב חרבה לפגוע בקרקע כשהיא מחזיקה את הניצב ברפיון.
הוא היה נאה, כך היא חשבה. למזלה, יופי מעולם לא הייתה חולשה בשבילה כדי לאבד מחוזקה. שיערו החום הכהה גלש על אוזניו ועורפו, ועיניו השחורות נעצו בה מבט מלא תשוקה. כמוה, כמוהו, הוא גם אהב להיות בסביבתה. הוא לבש את אותם בגדים רפויים שתמיד לבש, שאף על פי שטיפולם היה מוזנח, העניקו לו מראה מלבב. קשוח, אולי.
"גילית?" היא שאלה לאחר שתיקה קצרה שמטרתה לתת להבין את רצונה עוד לפני שפתחה את הפה. הוא הבין, אבל הוא חיכה לה שתאמת את מחשבותיו.
"לא." הוא השיב.
"אז למה חזרת?" היא לקחה עוד ענב והכניסה אותו לפיה, בכל הזמן הזה קטלה אותו במבטה.
"להזהיר אותך ממה שאת מתכננת."
"אני כבר בחרתי לעשות את זה, טוביאס, ואתה הסכמת לעזור לי. אז למה אתה כאן בלי תשובה בשבילי?" היא אמרה ברוגז והידקה את אחיזתה בחרב.
"הסכמתי לעזור לך כי חשבתי שהרעיון הטיפשי הזה יחלוף לך, ושתתרכזי במה שחשוב באמת."
"לנקום את המוות של אח שלי זה מה שחשוב באמת, טוביאס!"
"אבל לא אם את מתעסקת על המלכה השחורה."
דניאל גיחכה בזלזול ונדה בראשה. "המלכה השחורה היא עוד שחקן בלוח הזה. 'מלכה', ממש."
"אל תזלזלי בה, כל מי שזלזל-"
"שזלזל בה לא חזר כדי להוכיח." היא השלימה את דבריו בעצבנות.
"נקמה לא תמלא את הלב שלך." הוא המשיך לשכנע אותה.
"אבל היא תרוקן את שלה." היא הייתה משוכנעת ברעיונה שלה. "למה הגעת בלי תשובות?" היא חזרה לשאול אותו.
"דווקא," הוא נאנח. "דווקא מצאתי משהו."
"מה?" חיוך מרוצה ומלא תקווה עלה על פניה.
"אני יודע איפה העכבר."
"אז למה אתה מחכה? תביא אותי אליו."
"זה לא כל כך פשוט." הוא לא מיהר להתלהב כמוה.
היא נאנחה בעצבנות. "תפסיק ללכת סחור-סחור! איך לא פשוט? אתה רואה אדם, ואז אתה יודע איפה הוא נמצא ולאן הוא הולך במשך שארית חייו, אז למה אתה לא יכול להביא אותי אליו?"
"אני יודע איפה הוא, אבל זה לא אומר שאני יודע איפה המקום נמצא."
"שוב, סחור-סחור. פשוט תגיד שאתה לא רוצה לעזור, אני אבין." היא אמרה. "אתה פחדן."
הוא התפרץ עליה לפתע. "יודעת מה, זה נכון, אני פחדן!" היא נבהלה מפרץ האנרגיה שהוא הוציא פתאום. "אני פוחד. אני פוחד שמשהו יקרה לך. אולי שכחת את זה, אבל אח שלך היה חבר טוב שלי. גם לי כואב בגללו, ואני לא רוצה שיכאב לי בגללך."
דניאל שתקה. זה היה רגע מיוחד, להשאיר אותה בלי מילים. ריקה.
"המלכה לא טיפשה. היא לא נפגשת עם החיילים שלה, והעובדים שלה שהיא כן פוגשת לא יוצאים מהארמון. בשבילי זה יהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא אותה." טוביאס המשיך להסביר לה.
"כמעט בלתי אפשרי. אז אתה אומר שיש סיכוי." היא מצאה את הפרצה לה חיכתה.
"סיכוי קלוש שכרוך בהרבה מזל וקשרים עם החלונות הגבוהים."
"אז יש סיכוי." היא חייכה. "אני סבלנית. לך למצוא את העכבר." לבסוף, היא הקפיצה את חרבה אל תוך הנדן שבחגורתה, והמשיכה לאכול את הענבים בשאננות אופטימית.
טוביאס נאנח ועל פניו חצי חיוך לא רצוני. "רק אל תעשי שטויות כשאני לא כאן."
"אני לא." היא אמרה. "אני אחכה שתמצא אותי."

בחדר המלכות הקודר המלכה השחורה ישבה על כסאה. כמו דניאל, גם היא חיפשה מישהו, וחיכתה לשרי המשמר שלה שיגיעו כדי לבשר לה את החדשות. אל החדר נכנסו לאחר שעות המתנה רבות מצידה שר משמר אחד ויחיד. הוא לבש בגדים שחורים, ופניו היו מוסתרות על ידי מסכת תן.
המלכה לא התקוממה בכלל. "דבר." היא אמרה בטון קווי וישיר, חסר רגש ממשי.
"הוד מעלתך," התן כרע על ברכיו והשפיל את ראשו אל הרצפה כשהוא משתחווה לה. "תפסנו את הגנב."
חיוך מרוצה עלה על פניה. עיניה נפערו בהשתוקקות. היא קמה על רגליה ובכך שמלתה המנופחת חזרה לצורתה ההתחלתית. המלכה ירדה במדרגות הבמה שהגביהה את כס המלכות שלה ועברה על פני התן שהמשיך להשתחוות אליה, גם כשיצאה מהחדר.

היא פנתה בעצמה אל הצינוק הבוער אליו השליכה את האסירים שחייליה תפסו על פי פקודותיה. היא ירדה במורד גרם המדרגות העגול של הצינוק. בקרקעית החשוכה חיכה לה הגנב, תלוי משלשלאות מתכת גדולות שתפסו אותו בידיו ורגליו ונשאו אותו באוויר. מבטו היה מושפל ועיניו עצומות מהעייפות שהגיעה יחד עם כאב הראש הנורא שחטף מהרגע בו נתפס. פניו היו מלאות חבורות ושובלי דם שטפטף על אבני רצפת הצינוק צבעו את פניו באדום. הוא נשם בכבדות.
"שלום לך, אהוב שלי." המלכה חייכה בתפארת.
את הרוק שאחסן בפיו הטיח עליה ביריקה שלא צלחה את המטרה שלה. הוא נהם ונאנח ברוגז עם כל הכוחות שנותרו בו. שיערו היה שחור וקצר עד קצוץ. עיניו היו שחורות ונוצצות. הוא לבש בגדי גנב טיפוסיים וחגורת נשקים שהייתה מלאה לפני שנתפס. הזעם שהתעצם ונשמר בתוכו החל להתפרץ בהדרגה מגופו, והוא גרם לשרשראות לרשרש באוויר. המלכה גיחכה בסיפוק.
"אחרי כל כך הרבה זמן של בריחה חסרת תועלת סוף כל סוף חזרת אליי." היא אמרה.
"זה לא יימשך זמן רב." הוא ענה לה בקולו הנמוך והמותש.
"לא אם תמשיך להסתיר ממני את מה שלקחת." החיוך ששטף את פניה התנפץ בקלילות והשתנה למבט מאיים ונוטר טינה. היא התקרבה אליו והרימה את ידה. השלשלאות שהחזיקו אותו מהתקרה השתחררו ונפלו על גופו החלש שהשתטח על הרצפה. כפפות המשי הורגשו מעל אצבעותיה החדות כשתפסה בסנטרו והרימה אותו אליה. עיניה הבהירות הצטלבו בעיניו השחורות, והיא אמרה לו בקול צרוד ומאיים. "איפה זה?"
הוא חייך. "זה לא אצלי."
"מה עשית עם זה?" היא הידקה את אחיזת ידה והרחיבה אותה אל צווארו.
הוא גיחך. "מכרתי את זה."
היא עזבה אותו ונתנה לו ליפול על הרצפה. היא הסתובבה מיד ובתנועה הזו השמלה הייתה נראית חיה יותר מתמיד. "אתה לא תשתחרר מכאן עד שאמצא את זה."
"זה היה שווה את זה." הוא סינן.
המכלה הרימה את ידה והשלשלאות חזרו לתלות אותו מהאוויר בקול רשרושי מתכת נוסף. הוא נאנק בכאב. זה גרם לה לחייך קצת כשעזבה את הצינוק.