מי אני ומה שמי- פרק 22

רונאן ישב בחדרו שבתחנת המשטרה וחשב לעצמו כמה טיפש היה שנתן לה לברוח, ועוד מרצונו החופשי. "נתת לה לירות בך, כמה מטומטם אתה יכול להיות?" נזף בעצמו בעוד המחשבות מתרוצצות בראשו.
נשמעה דפיקה בדלת. "תיכנס!" קרא.
הדלת נפתחה ומאחורי הסף עמד עוזרו. "המפקד, בטוח שלא תרצה עזרה בחקירה? יש לנו בלשים נבחרים באזור שיכולים לעזור לך." ניסה לשכנע אותו, באותן המילים כמו בשלושת הימים שעברו.
"לא תודה, אני מסתדר בעצמי," דחה את ההצעה בפעם השלישית בצורה אוטומטית מבלי להרים את ראשו משולחן עבודתו החום עליו היו פרושים כל דפי המידע שכתב בחקירתו עליה.
"עוד משהו?" שאל משלא שמע את דלת משרדו נסגרת.
"כן," הזדקף הבחור הצעיר בהפתעה. "דיווחים אחרונים מעידים על כך שהיא ברחה לכיוון יער הנמצא כמה קילומטרים מבית החולים הנטוש."
רונאן נאנח ושקע בכורסת העור הארגמנית שלו. "חשבתי שביקשתי שלא יעזרו לי…" אמר בקול שקט. "נו מילא, כמה קילומטרים בדיוק?"
האיש עיין במסמכים שבידיו, "עשרים וחמישה בערך, שלושים לכל היותר."
"אה, לא רחוק במיוחד. אני מתפלא שהיא בחרה דווקא במקום הזה, ידוע שהלילות שם מסוכנים כמו בכלוב אריות בגן החיות כשאתה נכנס לשם עם עשרה קילו בשר…" גיחך, מרוצה מהדימוי של עצמו. "מעניין אם היא שרדה עד עכשיו, היא רצה שלושים קילומטרים בשלושה ימים –עשרה בכל יום- אני מניח שישירות לשם, ללא עצירות."
"הדיווחים מראים שזהו רק הכיוון, היא לא בהכרח שם, אולי בעיר הקרובה." ניסה עוזרו דרכים אחרות.
הבלש הצעיר הביט שוב ברישומים שעל שולחנו, על הדפים שעליהם נכתבו בצורה צפופה ובלתי מובנת פרטים ומאפיינם שחקר על הנערה. הוא נהיה אובססיבי אליה, והוא ידע שזו הייתה אחת הסיבות שנתן לה לברוח, כדי שיוכל לחקור עליה כמה שיותר ולהבין את דפוסי החשיבה וההבנה שלה לעומק.
"אם אין לך עוד דיווחים חשובים," אמר כשלא שמע אותו אומר דבר במשך כמה דקות, "אתה יכול ללכת."
"כן. להתראות, בהצלחה בהמשך החקירה." הוא סידר בחזרה את מסמכיו בתיקייה וסגר את הדלת מאחוריו.
"אני לא צריך איחולי הצלחה," מלמל לעצמו רונאן וחזר לרישומיו. הוא היה אובססיבי אליה כמו שהיה לכל אלה שהתבקש לתפוס, אבל היא עניינה אותו, יותר מהשאר. הוא רצה להבין אותה, להבין אותה יותר טוב מעצמה. הוא רצה לדעת עליה הכל, להבין מה פשר ישות ה'טירוף' השוכנת בתוכה. להבין איך הוא יוכל לעזור לה איתה. הוא רצה לתפוס אותה, לתפוס אותה, ואז לשחרר אותה מהמצב בו היא נמצאת. ואם וכאשר הוא יצליח לעשות זאת, הוא הבטיח לעצמו שישחרר אותה, לא משנה כמה שנות מאסר יגזרו עליה, הוא הבטיח שיעשה הכל כדי להקל את גזר דינה כמה שרק יוכל.
מהמגירה השלישית והאחרונה בשולחנו הוא הוציא עוד חבילת דפי שורות והתחיל לרשום עליה אפשרויות לדפוסי חשיבה הגיוניים. כי אם היה דבר אחד שידע בוודאות, הוא היה שאת הנערה הזאת, אשר לנצח רק אם משחקים איתה באותו המשחק, עם אותם החוקים, ואותן הדרכים. 'חושך מנצחים עם אור' הוא תמיד אמר לעצמו. 'אבל את האור, אפשר לנצח רק עם אור חזק יותר' ביסס לעצמו משפט חדש, המתייחס אך ורק לחקירה ההיא, אך ורק לנערה שהצליח למצוא עליה מידע שהספיק בקושי לשני דפים.
"הנערה הזאת היא מקור אור, ואני יכול לתפוס אותה רק אם אהפוך את עצמי למקור אור חזק ממנה," פסק, אסף את רישומיו וקיבץ אותם יחד. בתנועה אחת סגר את המגירה השלישית, אחרי שהוציא ממנה פריט הכרחי אחרון. הבלש התקדם לכיוון פתח משרדו, כיבה את האור ונעל את הדלת.
הוא יצא מתחנת המשטרה, נועל אחריו את הדלת. בחוץ השמש כבר נעלמה מאחורי הים ורק אורו הקלוש של הירח ואורם הצהוב של פנסי הרחוב האירו לו את דרכו חזרה לביתו, לחדרו, לקיר הנמצא מול מיטתו, שעמד לתלות עליו את ממצאיו. בראשו הוא כבר סידר את משך היום שלמחרת, יומו החופשי שכבר לא היה כל כך חופשי. בכל מקרה הוא לא הפסיק לחקור על אותה נערה שכינתה את עצמה 'קלייר רנדן' בכדי לא לחשוף את שמה האמיתי, שאותו לא מצא לא משנה היכן חיפש, ברישום התלמידים בבית הספר בו למדה נכתב רק שם משפחתה והוא לא מצא אותה ברישום האנשים בעיירה.
"יצרת לעצמך אויב-חבר חביבתי." חייך לעצמו בעוד המחשבה נפלטת מפיו בקול. הוא השפיל מבטו אל תיקיית הרישומים שאחז בידיו, "מחר אני כבר אבין את המשחק שלך, ואנצח בו."
***
"מעניין מה רונאן עושה עכשיו?" שאלתי את עצמי בעודי שוכבת על המיטה הקטנה בחדר ששכרתי בפונדק הדרכים הקטן שעצרתי בו. בכל זאת, גם אני צריכה מנוחה לפעמים. שלושה ימים עברו, והנחתי שהזמן שהקצה לי כבר נגמר.
השעה הייתה אחת עשרה ועשרה בלילה, הנחתי שהוא כבר סיים את יומו בתחנת המשטרה ולפי מה שהבנתי, מחר היה זו יום החופש שלו. לא האמנתי שהוא באמת לא יתעסק בזה במשך יום שלם, שיערתי שהוא ימצא זמן בין זה ובין עיסוקיו האחרים. בטוח היו לו עוד דברים אחרים לעשות חוץ מלחשוב על דרך לתפוס אותי. למעשה, תיארתי לעצמי שאת רוב זמנו הוא ישקיע בזה, אך הייתי די בטוחה שייתן לעצמו הפסקות קטנות לארוחות ושיחות חשובות שבטח יש לו לעשות. "אוי, על מי אני עובדת?" נזפתי בעצמי בתסכול. "הוא לגמרי אובססיבי לגבי, אחרת אין מצב שהיה נותן לי לברוח סתם ככה, מצב רוחו לא יכול היה להיות מרומם עד כדי כך."
הבטתי בשעוני, עשרה לאפס-אפס. 'הגיע הזמן לשכב לישון, ילדה. מחר יש לך יום עמוס.' דמיינתי בראשי את קולו של אבא שלי, במשפט שתמיד היה אומר לי כשהייתי ביסודי, כשהגיע הזמן ללכת לישון.