ערומה. פרק חמישי. שבו: זעם ואליסון נעלמת.

ואז זה היה פשוט ברור. ברור כמו השומה שהייתה לשוטר על הצוואר, ברור כמו שנפוליאון היה נמוך.פשוט ברור.
למות בייסורים ממש לא היה לאליסון בתכנון כשהיא קמה בבוקר אותו היום. אז אם מורידים "מוות בייסורים" מהשיקולים מקבלים תמונה די פשוטה.
-" אני מקבלת את ההצעה."
-"ממ מה ?" הרים השוטר את עיניו.
-"ואפילו בשמחה. " אליסון ממהרת להוסיף.
הוא לא מתעכב לחשוב. היא קצת נעלבה, מה היה כל כך ברור שהיא תסכים?
-"מחר את תובאי מול שופט. הדבר היחיד שאת צריכה לעשות זה לא לעשות. – לא להתנגד לשום דבר שיקרה או שיכול לקרות. זה ברור לך? פאסיבית לחלוטין. אין משחקים יותר גברת אליסון."
כן היא מבינה לחלוטין, בולעת רוק ומורידה ראש.
את הלילה היא מבלה מאוחרי סורגים. היא התהפכה שוב ושוב על המיטה קשה לישון כשאתה מרגיש משהו מגיע מרחוק, שסערה מתקרבת באופק. אבל טוב לחשוב על הדברים. לנסות לעבד אותם. לא משנה איך היא הופכת את זה. אם הם יחליטו להמיט עליה חורבן היא אבודה. זאת אומרת שכל דבר שהם מתכננים לה יהיה רע ואם אסור לה להתנגד, לא משנה מה זה זה יגמר רע בשבילה. אבל סך הכל אם חושבים על זה היה בזה משהו מעודד כי לא משנה מה יקרה זה יהיה בכל מקרה חרא. גוש חרא ענק ומסריח. אז למה לדאוג מלכתחילה? חרא וודאי.
הבוקר עלה. לא שאליסון יכלה לדעת בתא ללא חלונות. אבל קרקוש המפתחות היה הקול שבישר לה להתעורר ולקום.
אזוקה בידיים וברגליים היא הוכנסה למכונית משטרה. היא מצאה את עצמה שוב נעלבת. מה עם קצת אמון ? למה היא צריכה להבטיח להיות פאסיבית? כמה כבר אתה יכול לעשות כשאתה אזוק בידיים וברגליים? לרקוד טנגו? לעזאזל. נמאס לה להיות אזוקה.
לידה יושב השוטר הרע ומהצד השני שוטר לא מוכר רזה עם פנים רציניות עם עיניים בוגרות כאלה. ועוד שני שוטרים מקדימה. כבר יותר מידי שוטרים להליך ההעברה פשוט שכזה. הנה סיבה לתחושה מוזרה.
השוטרים לבשו סוף סוף תגי זיהוי, הלא מוכר קראו לו צ'אק, ולמפחיד קראו נורמנין. עם שם כזה אין פלא שהוא יצא ככה. אם היא הייתה במקומו היא הייתה מחליפה ממזמן את השם. הורס לו את כל הלוק.
קולות דיבור בקעו ללא הרף ממכשירי הקשר. הדרך לבית המשפט הייתה כל כך מוכרת והעלתה בה תחושה נעימה.
כעשר דקות לפני בית המשפט הדיבור בקשר נהיה בהול וצעקות דחופות נשמעו. הם המשיכו לנסוע בשתיקה כשכולם זעים במתח במקומות.
כחמש דקות לפני בית המשפט הדיבור נהיה כבר ממש לחוץ, "הכל יוצא פה מכלל שליטה", ו"הם בדרך אילכם. "
כבר מרחוק ניתן היה להבחין במהומה רצינית קרוב לכניסה לבית המשפט. משהו שנראה כמו הפגנה גדולה. צעקות. צעקות. צעקות. ניידות פזורות, סוסים ושוטרים מנסים להדוף להשתלט על המצב אבל המפגינים מצליחים להתגבר על הטבעת של השוטרים. מסה של אנשים נעה בכיוונם. אליסון הרגישה זעם פראי באוויר. המכונית התקרבה ואליסון הייתה הדבר היחיד שמשך את עיניי האנשים. היא הייתה מקור הזעם הזה. היא הייתה המוקד שלו.
נורמנין שבחן ללא הרף את אליסון המפוחדת זרק לה בעליצות.
-"מסתבר שאת סלב, אם הייתי יודע הייתי לוקח איתך תמונה. כמה חבל."
-"למה ? מה עשיתי?"
-"אל תשכחי לעולם מניין באת , כי יש אנשים שלעולם לא יתנו לך לשכוח מי את ומה עשית להם."
ואז כמו בועות קטנות שעולות במים עלו בה תמונות של אנשים מובסים, מושפלים, אבודים חסרי אונים מול המערכת המשפטית. מולה.
היא הייתה התובעת, הסניגורית העו"ד הכי טובה במחוז. לא סתם היא עבדה בשביל "חיבור". לא סתם "חיבור" יעשו הכל כדי להשיג אותה בחזרה.
כמו בועות שעולות במים רותחים עלו בה תמונות של אנשים בוכים, קורסים, צורחים, לאחר גזר הדין. כולם מביטים בה בהאשמה. בנקמה.
מולה הם היו אבודים. היא הייתה בלתי מנוצחת.
הם מעולם לא עניינו אותה מהסיבה הפשוטה שאם הם ינצחו את "חיבור" תיפגע. ו"חיבור" זה הכל בשבילה. היא נגדם מהסיבה שהם היו נגד "חיבור". היא לא תרשה לאף אחד לפגוע ב"חיבור". אישה בוכה ? שתבכה, מגיע לה לבכות אם היא חשבה שהיא תעשה משהו ל"חיבור".
הרכב נעצר בחריקה. אנשים נהרו אלהם, שוטרים עם סוסים גדולים מנסים לעצור אותם. צעקות אלימות, אנשים מנסים להתפרץ, כולם דוחפים את כולם, מורידים מפגין על הרצפה, סוחבים מפגין אחר לניידת. אבל זה לא עוצר את ההמון מלהתקרב יותר ויותר אל אליסון.
-"נו תמשיך! תמשיך! מה אתה עושה?!" צ'אק צועק בלחץ על הנהג.
-"אתה לא רואה שאני לא יכול?! אני לא רוצה לדרוס את המזדיין הזה!"
באמצע הכביש בסנטר מתריס נעמד מפגין בג'ינס ארוך וחולצה צבעונית עם צווארון קרוע, עגיל ארוך משתלשל מאוזן אחת קרחת וזקן חום ארוך.
זה היה האות כי כל מי שלא היה עסוק בלהאבק בשוטרים רץ לחסום את הכביש .תוך שנייה הרכב היה מוקף באנשים שחובטים ברכב, מנסים לפתוח אותו ולשבור את חלונותיו באגרופים חשופים. המון פרצופים זרים נצמדו אל החלון. הרכב היטלטל לשם ולשם. כל המציאות רעדה.
אישה בעלת עור כהה עם אף נשרי ושיער שחור ארוך חלק אסוף לאחור בקוקו נדחפה קדימה. היא צועקת דברים שאליסון לא יכולה לשמוע וחלק מהרוק שלה ניתז על החלון.
לזוועתה אליסון זיהתה אותה, בתוך כל ההמולה היא יכלה להבחין כמה היא כבתה מאז הדיון האחרון בבית המשפט, כמה עצב נוסף בפניה.

האישה הזאת יחסית לאחרות הייתה נחושה. היא ערערה פעמיים ולולא אליסון שתימרנה את השופט כמו כלבלב דלמטי חמוד וקטן לעצם. לולא העובדה שמוססה את הטענות כמו מים לאישה הזאת היה בן עכשיו. בגלל אליסון הבן שלה נלקח ממנה לחזקת כת "חיבור" .
אליסון הייתה בשיכרון חושים במהלך המשפט הזה. היא הייתה מסוחררת מהקלות הבלתי נסבלת שהיא הובלה את הדיון לניצחון מוחץ. וככל שהאמא הקשתה עליה את האתגר והגישה ערעור אחרי ערעור היא רק גרמה לזה להרגיש כל כך יותר טוב . לאחר גזר הדין אליסון הרגישה כמו חצי אל. האגו שלה כל כך התנפח שהיא נסקה כמה סנטימטרים מעל הרצפה.
אבל כשהם הביאו את הילד לבית המשפט, תמיר הם קראו לו, משהו באליסון קצת זז. משהו בה לא יכל להישאר אדיש. ילד עם עיניים כהות עמוקות כאלה שהזכירו לאליסון את אחיה הקטן. אבל הבית משפט קבע ש"חיבור" ראויים יותר להחזיק את הילד מהאמא שלו . ממתי לעזאזל כת או לא משנה, קבוצת אנשים יכולה לדאוג לילד יותר טוב מאמא שלו ? אבל אין טענה כזאת שאליסון לא תעמוד בה .
-"כבוד השופט, מי ראוי יותר מאמא לדאוג לילדה?"
-"מהי אמא בכלל כשאתם מדברים כל הזמן על אמא?"
ענתה אליסון אז במקום השופט.
-" אישה שפיזית ילדה את הילד מקנה לה את הזכות להיות "אמא"? או אישה שתדאג לרווחתו של הילד ותדאג לכל מחסורו? "חיבור" ובראשותם אני נדאג לילד הזה נפתח אותו ונאהב אותו בצורה המיטבית ואנחנו אפילו לא נדרש שום תמורה או שיקרא לנו אמא. חיבור תעשה את כל זה ועוד."
-"אף שהיא ביולוגית לא ילדה אותו ." הוסיפה בציניות.
והיה גם בונוס, דובדבן שבקצפת, לא רק שנקבע ש"חיבור" ראויים יותר לגדל ילד. בית המשפט קבע גם שעל האמא ללכת למרכז גמילה מסמים. למרות העובדה שהיא הייתה כל כך סחית שהיא לא עישנה בחיים שלה גוינט אחד, בטח שלא סמים קשים. אבל למי זה משנה כשאליסון גורמת לכולם לחשוב שכך הם פני הדברים.
האמא נקרעה לגזרים כשהבינה שזה הסוף. היא בכתה וחיבקה את ילדה אולי בפעם באחרונה. לפני שלקחו אותה משם. אבל אליסון לעולם לא תשכח את הילד ההוא.

הרכב המשיך להיטלטל. נורמנין הסתכל לה עכשיו טוב בעיניים וחייך קלות. ולפתע היא הרגישה את האזיקים בידיים וברגליים נפתחים.
מה ? היא הביטה בהלם בנורמנין. הלב שלה התחיל לפעום בחוזקה. הרעידות פסקו אליסון הציצה באי הבנה כדי להספיק לראות איך כולם מתרחקים ואז בחור רעול פנים עם אבן גדולה בידיו רץ עד למכונית והטיח את האבן בעוצמה בשמשה. היה רעש מטורף ואליסון התכווצה לתוך עצמה וכיסתה את הפנים עם הידיים. הזכוכית התנפצה עליה ורסיסים עפו לכל הכיוונים. הדלת מימינה נפתחה, נורמנין נעלם והיא הרגישה איך יד זרה תופסת בשלה והיא נמשכה אל תוך ההמון ונבלעה.

כאוס מוחלט. השוטרים קלטו שאליסון נעלמה וצ'אק עולה בקשר.
-"אליסון ברחה! תקיפו את האיזור ! אני צריך פה תגבור מיידית "
-"מה?!" מפקד המחוז צעק.
-"אתה רוצה להגיד לי שעצורה אזוקה בהשגחת ארבעה שוטרים ברחה לכם?! יא חבורת נמושות רכרוכיות אני יכנס בכל אחד ואחד ממכם."
צ'אק מגרד חזק בראש, יודע שכולם ישלמו על זה וביוקר אם אליסון לא תמצא. וממש לא מתאים לו החרא הזה עכשיו על הראש. במיוחד כשהוא ואישתו הולכים לעבור לבית חדש בקרוב.
צ'אק נותן לעצמו עוד כמה שניות לסקור את הקהל.
יש רק דרך אחת לעצור מיידית את הטירוף הזה. הוא מוציא את הנשק האישי שלו ויורה כמה יריות לאוויר.
בינתיים מגיע התגבור. 4 רכבים גדולים עם יחידה משטרתית מיוחדת לפיזור הפגנות.
הרעש של היריות משתיק את כולם. ולמראה השוטרים שיורדים מרכבי היחידה המשטרתית עם קסדות ואלות המפגינים מתחילים לסגת אחורה.
אחרי שנאזקו כמה מפגינים ואנשים ברחו והתפזרו הכל נרגע. רק שאז השוטרים נוכחו לדעת שאליסון פשוט לא נמצאת בשום מקום.

כל הזכויות שמורות.