עיירה מושלגת: פרק שישי

הפונדק היה מקום מבודד, רחוק מהעיר, וזה מה שגרם לו להיחשב כל-כך נחשב בעיני זאבים כמונו.
כמעט ולא היו במקום הזה מקומיים, רק כמה תיירים ואנחנו.
אם לומר לכם את האמת, אני לא בטוח למה חזרנו לכאן,אני לא בטוח למנה אני חזרתי לפה.
לא רציתי לבוא לפה, אין לי שום רצון להסתבך עם האיש ההוא שוב, הפנים שלי כואבות מספיק גם ככה, אך אני מניח שלא הייתה לנו הרבה ברירה משום שאף מקום אחר לא היה מוכן לקבל אותנו.
אתם מבינים, כל העסקים בתוך העיר, חושבים שאנחנו רועשים מידי, מלוכלכים מידי וכל מיני דברים בסגנון והם לא רוצים אותנו, לעזאזל, לחלק מהמסעדות במקום הזה יש תפריטים מיוחדים רק בשביל זאבים כמונו, והם לוקחים כמו מסעדת גורמה בצרפת, אבל תאמינו לי, האוכל בחורבות ההן לא שווה את זה.
אבל פה, הבעלים סובל אותנו איכשהו, כנראה כי אנחנו אלא שגורמים למקום להמשיך לעמוד, אפילו עם המחירים הזולים פה, אנחו מגיעים מספיק בשביל להשאיר פה הון קטן כל שבוע.
ברגע שאנחנו נכנסים, אני רואה אותו עומד שם על יד הדלת, עיניו מקובעות עליי בוחנות את לחיי החבולה, ואז יוצא מהדלת שנייה לפני שהוא פוגש במבטי.
"לעזאזל," אני ממלמל כאשר אנחנו מתיישבים ליד ההשולחן האהוב עלינו."אני חושב שהוא עומד לגרש אותנו." אני מוסיף וממשיך להביט בדלת מחכה לראות מתי הוא חוזר.
"בגלל זה לעולם לא מדברים חרא על הבנות של הבעלים." מלמל אדם והביט בתפריט שלו, למרות שכולנו ידענו מה נזמין, בדיוק כמו שגם כל מלצרית במקום הזה יודעת.
"בסך הכל שיתפתי רכילות על הכבשה השחורה והחתיכה של החור הזה." השיב לו ניק בלחש, חושש שמישהו נוסף יפגע, שהפעם זה יהיה הוא.
המשכתי להביט בדלת אך הוא לא יצא משם, במקום זאת, נערה יצא משם במהירות, אם לא הייתי בוהה בדלת ההיא כאילו זה עניין של חיים ומות, כנראה הייתי מפספס אותה.
היא הייתה נמוכה ובעלת שיער כהה, לא הספקתי לראות את פניה או עיניה, אך ליבי נקמץ לרגע, כאילו הוא מזהה אותה.
יכולתי ממש לשמוע אותה מחלק הוראות במטבח ומתרוצצת לה שם, למרות שהרעש במקום הזה היה כל-כך רב שבקושי שמעתי אפילו את ג'ייק והוא ישב ממש מימיני.
"מה כבר אמרת עליה?" שואל ג'ייק באנחה אך לא מביט בניק, אלא מביט בדלת המטבח, נראה שהקטנטונת תפסה גם את תשומת ליבו.
"אמרתי שהיא מין גאון," אמר ניק והביט בשעון על הקיר, כנראה תוהה כמה זמן צטרך לחכות לפני שיעיפו אותנו."סיימה את בית הספר בגיל 15." אמר וכמעט באותו הרגע, קול לידינו דיבר.
"לא יפה לדבר על אנשים שאתם לא מכירים." הקול היה שקט וחד, לקח לי רגע לבין שהוא מגיע מהנערה על ידינו.
היא החזיקה מגשים רבים, רבים כל-כך שכמעט ולא היה אפשר לראות אותה.
"אבי ביקש את סליחתך." היא אמרה והניחה כוס קולה על ידי, עיניה נעצרות רק לרגע על לחיי הפצועה, למרות שקשה לומר שנשאר הרבה מהפגיע, גוון עורי הזהוב העלים את רוב מה שנשאר ממנה, מה שאי-אפשר לומר על עורו הבהיר של אביה.
היא נעלמת שנייה לאחר שהיא מסיימת לחלק את הצלחות ואנחנו פשוט בוהים במקום בו היא עמדה לפני רגע, מופתעים.
היה ברור שהיא לא רצתה לעשות זאת, יכולתי לראות בעיניה שהיא חושבת שאנחנו אלו שצריכים לבקש סליחה על מעשינו ולא הוא.
אביה נכנס אל החדר, שערו פרוע ומלא בשלג, לרגע אחד, מבטו ננעץ בי ואני תוהה האם הוא שינה את דעתו ובכל זאת יעיף אותנו אך אז הוא חייך לעברי והמשיך בדרכו.
הנערה עוברת על ידינו בזמן שהיא בורחת בחזרה אל מחוץ לפונדק, ולא יכולתי לחשוב שהשלג הנמס על שערה השחור מזכיר לי פרחים לבנים.
הדלת ממנה היא יצאה, הייתה שונה מכל שאר הדלתות במקום הזה, היא הייתה שחורה כמעט כחולה, מזכירה את גוון שערה של הנערה.
אני לא יודע למה החלטתי שזה יהיה בסדר, לנסות לדבר איתה, אך משהו בי המשיך לצעוק שאולי היא היא הנערה מהחלומות שלי, שאולי היא הרייבן שלי, זה יהיה מצחיק אתם יודעים, הזאב והעורבת, אנשים לא יפסיקו לדבר עלינו לנצח, טוב, זאת אומרת אם היא תסכים לצאת איתי בכלל, היא אולי נראית שונה מכל האנשים במקום הזה, אך יכול להיות שדעתה עלינו דומה, שאולי גם היא חושבת שאנחנו מטרד.
אני תמיד עושה את זה, אתם יודעים, אני תמיד רותם את מרכבה לפני הסוסים, ואז מתאכזב כאשר זה לא מצליח, אבל שכחתי לרתום את הסוסים בכלל,משהו בה גרם לי לשכוח אותם.
כאשר אני יוצא מהבניין, הקור מכה בי בחוזקה, והיא פשוט עומדת שם ומביטה בי.
"היי." אני אומר, היה משהו במבט הזה, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, לא בדיוק, זו הייתה יותר הכרה, כאילו משהו בתוכי לוחש, זאת היא, זאת עומדת להיות היא.
"אני מצטער על כל הקטע עם אבא שלך." אני לא כל-כך בטוח למה אני מתנצל, אך זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, זה היה משהו שהייתי צריך לטהר בינינו, בשביל שנוכל להתחיל את זה כמו שצריך את מה שזה לא יהיה.
אני מניח שאמרתי את הדבר הנכון, משום שנראה שהיא מתחילה להפשיר מעט, מספיק בשביל שחיוך קטן יעלה על שפתיה.
"היי." היא משיבה לי לפתע, קולה עדין, ונראה שהיא לא בטוחה בדיוק מה עליה לומר, איך היא אמורה להתנהג ליידי, אז היא פשוט מתעסקת עם הסיגריה שלה.
"חוץ מזה, זה בסדר," היא אומרת לפתע, החיוך שלה היה נחמד, כמעט זהה לחלוטין לזה של אביה."הוא יכול להיות מגונן מידי לפעמים." היא אומרת ולפתע מרימה את ראשה מעלה, אל השמיים זרועי הכוכבים שלא מפסיקים להמתיר שלג, כאילו משום מקום.
"חוץ מזה, זה לא היית אתה שהרביץ לו." היא אומרת, ורושם לעצמי להזהיר אחר כך את ניק, משום שמשהו לוחש לי שאם היא תדע שהוא הרביץ לאביה, גורלו יהיה מר.
לפתע, משהו בתנועותיה משך אותי מהמחשבות שלי, היה בה משהו, משהו שלאף אחד אחר לא היה, אולי זו הייתה הדרך בה היא החזיקה את הסיגריה שלה, באלגנטיות מוחלטת, ואולי זו הייתה הליכתה אשר הזכירה חתול, משהו בה היה פשוט מרתק ומפתיע, משהו שגרם לי לרצות להישאר מספיק בשביל לראות עוד.
אני מניח שבגלל זה נשארתי לעמוד שם איתה, היה משהו בחיוכה המסתורי מעט וקולה השקט שהיפנט אותי.
חוץ מזה, פחדתי שאם אפנה אליה את גבי אפילו לרגע אחד, אני אגלה שהיא לא אמיתית, שהיא רק חלק מעוד חלום מעוות ומוזר, ואני לא רוצה לגלות את זה, לא עכשיו כשמצאתי אותה.