כלואה- פרק 32.
"תראה.." התחלתי אבל האמת שלא ידעתי לאן להמשיך. איך לשכנע, איך להוציא את עצמי מזה והכי חשוב איך לגרום לזה להראות יפה ששיקרתי לטומי. "אנדרס" הוא זרק את שמו באוויר ואני רק שתקתי. השתיקה שאישרה שהוא צודק. "עשית את זה בגללו?" הוא שאל בטון כועס "לא, טומי עשיתי את זה בשבילו!" שיניתי את נוסח המשפט והתייסרתי מול טומי. "אני אוהבת אותו!" נפלט לי בצעקה. אני לא יודעת אם זאת הייתי אני או הלב שלי שקיבל פה ופתאום השתמש בו.
טומי נעמד וגיחך "את פתטית מרי" הוא אפילו לא הסתכל בעיניי "אולי דיי?" הוא עצר מולי בעודי יושבת והסתכל עליי מגובהו "אולי דיי עם הסיכונים האלה כמו ילדה קטנה?" כל-כך רציתי לצעוק לו 'טומי הארגון הזה בסוף יקרוס' אבל לא יכולתי וזה מה שגרם לי שוב לשקר לו. נעמדתי והסתכלתי בעיניו עמוק מנסה להראות לו עד כמה אני רצינית "זה לא סיכונים! זה החיים שלי!" צעקתי ולא שחררתי אותו מעיניי. רציתי שיבטח בי, שיתמוך בי, שיהיה איתי. הוא המשיך לגחך ולפלוט חיוכים צבועים "את לא מבינה שמי שנמצא בארגון הזה אז יש לזה סיבה?" הוא צעק עליי ותפס את ידי בחוזקה. נרתעתי ממנו אבל לא הראיתי לו את זה. נרתעתי כי זה טומי. "טומי" אמרתי בקול שקט, קול שינסה לחדור אל ליבו "אני רוצה לגדול, ללמוד, להיות רופאת ילדים כמו שתמיד חלמתי" עיניי נצצו ורציתי להמשיך לדבר על חלומותיי אבל הוא קטע אותי בכך שאמר "רופאת ילדים?" הוא גיחך "את בעצמך עוד ילדה" קצת נפגעתי מטומי אבל לא נתתי לו להפריע לי, לא נתתי לו להפיל אותי בפח. "אני רוצה להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כמו אנשים נורמלים!" הוא רק בהה בעיניי, מבין עד כמה אני רצינית. "מצטער מרי" הוא אמר בעדינות "מצטער שלא תוכלי לעשות את זה אף פעם" הוא שחרר לאט לאט את ידו ממני. "למה לא?" רציתי לדעת למה טומי כל-כך מזלזל בחלומות שלי ולמה הוא כל-כך מפחד מסיכונים. "כי אי אפשר לברוח מפה" השפלתי מבטי יודעת שהוא צודק אבל ידעתי גם שהוא לא יודע מה הם התכניות שלי.
הוא הסתובב ופנה לכיוון הדלת אחז בידית והסתובב "אל תתני לו לבלבל אותך מרי" אני משערת שדיבר על אנדרס "אל תסכני את עצמך" כמעט והרגשתי שטומי יודע על התכניות שלי אבל זה בכלל לא יכול להיות. אין לי אפילו ספק קטן שטומי הוא שומר סוד נאמן ולכן לא עצרתי ושאלתי אותו 'היי, אתה לא מתכוון לספר למייקל שאני ואנדרס עוברים על החוקים על ימין ועל שמאל נכון?' אני סומכת עליו, אני מקווה שאני לא טועה.
נזרקתי על המיטה וחיכיתי. אני לא יודעת למה בדיוק חיכיתי אבל זה היה אמור להיות משהו שייקח אותי ויוציא אותי מהמקום המטורף הזה. למה כשאני עם אנדרס אני מתנהגת כמו ילדה קטנה וחסרת גבולות ואז טומי מגיע מושך לי את הרגליים ומצמיד אותן לקרקע ודואג להזכיר לי שאני עוד ילדה והוא ממש מקפיד לנפנף לי את המציאות מול עיניי שאף פעם לא אשכח, שפשלה אחת ואני בחוץ. מחוץ למשחק שנקרא חיים.
אחרי מחשבות מרובות על אנדרס, טומי ובעיקר על חיי נרדמתי. צללתי לשינה נטולת חלומות.
אני יודעת לפי הספרים שאין דבר כזה שינה נטולת חלומות אנחנו פשוט לפעמים לא זוכרים שחלמנו אז אני קוראת לזה שינה לא מספקת, שינה נטולת חלומות.
הדבר הזה שהפריע לי בשינה הייתה האזעקה. האור שהגיע מבחוץ היה אור בהיר, תיארתי לעצמי שכבר בוקר. הסתכלתי בשעון הקיר והשעה אכן הייתה תשע בבוקר. פיהקתי ורצתי לשטוף את פניי ולצחצח את שיניי. עשיתי את הכול במהירות ולבשתי שמלה, כי זה הכי פשוט בזמני לחץ.
כשהגעתי למועדון רק נלי הייתה שם, היא מלמלה משהו כמו "בוקר טוב" ופיהקה כמה וכמה פעמים ואפילו הדביקה אותי בכמה מהם.
גררתי את הכיסא שעל יד המחשב שלי ליד נלי. היא הניחה את ידה על ברכי אחרי שהתיישבה ופיהקה עוד פעם נוספת "מרי, אני שמחה שאנחנו בסדר" הנחתי את ידי על ידה וחייכתי.
אנדרס וטומי נכנסנו, היה ניכר שהם לא הגיעו ביחד וזה רק פוקס שנכנסו אחד אחרי השני בדלת. "היי" סיננתי לעברם והם שתקו. תיארתי לעצמי שטומי לא עונה כי עוד כועס עליי מאתמול ואנדרס לא עונה כי אוהב את הדמות הקשוחה על יד כולם.
"בוקר טוב" הכריז מייקל בכניסתו למועדון. "מייקל, אתה לא נורמלי. זה שעות לא שעות" נלי ענתה לו על הבוקר טוב שלו. מייקל חייך וזה היה קצת מוזר כי בדרך-כלל הוא ממש מיואש מנלי ולא כל-כך אוהב לדבר איתה.
"אז ככה" הוא התחיל, כמה מתאים לו לא לשאול אותנו איך עבר הלילה או מה שלומנו. מבטינו הופנו אליו והוא המשיך "אנחנו חייבים לסיים את המשימה של הזוג רוברטס עד היום בלילה" הוא אמר ונלי ישר פרצה "מה?" היא צעקה "אמרת שזה לא ייקח כמה ימים ואתה נותן לנו את אתמול שזה היה חצי יום ואת היום?" הוא הנהן אליה ואמר "הוראות מלמעלה" היא גלגלה את עיניה. נראה שאין לה כל-כך סבלנות. לא אליו ולא למשימות האלה יותר ובטח לא לטווחי הזמנים הקצרים האלה.
"תמשיכו בתפקידים שלכם" הוא הסתכל על כולנו אחד אחד "היום בשש בערב נפגש כאן כולם וכדאי לכם מאוד שתהיה לי תשובה את מי אנדרס הולך לסמן הלילה" הוא נתן מבט קשוח אחרון ויצא מהמועדון. מוזר. הפעם הוא לא מלמל 'בהצלחה'.
נלי נאנחה מעייפות. "טומי אולי נצא אל הדירה יותר מאוחר? בשתיים עשרה ככה?" היא ממש רצתה להשלים את שעות השינה שלה, לא היה לי ספק בכך. הוא שיחק עם שפתיו ואמר "שתיים עשרה יצאנו" היא נעמדה ויצאה מהמועדון. היה לי ברור שהיא צועדת כמו זומבי לעבר החדר שלה מבלי להסתכל לצדדים ובגלל זה גם לא אמרה כלום ביציאתה.
אנדרס גרר את הכיסא שנלי ישבה עליו והתיישב על המחשב והתעסק בו. הסתכלתי על טומי במבטים שיגרמו לו לחייך, כאלה רציניים. בתוך תוכי רציתי שיצחק בקולי קולות אבל הוא היה בשלו. "בואי מרי" אנדרס קרא לי ואני קמתי מהכיסא וגררתי אותו לידו. אם טומי לא רוצה לדבר אז אין צורך. הוא לא יכול לנהל את חיי כל הזמן. "את רואה?" אנדרס תקתק כמה דברים במחשב "ככה אני מאפס את המערכת, משנה את הסיסמאות ומשחזר נתונים" השמעתי קול מבין אבל בתוך תוכי לא הבנתי ומסתבר שאנדרס הבין את זה כי הוא מיד הסביר לי "זאת אומרת אני משתלט על כל מה שביל עשה" הגלשתי מבטי לטומי שעמד באותו המקום, ליד השולחן ניירת של נלי, מתעסק בדף. היה נראה שהוא עוסק בעיסוקים שזה עתה המציא. "עכשיו נכנס לנתונים על הזוג רוברטס מחדש" אמר אנדרס ועשה כך ובאמת הופיעו נתונים חדשים "את רואה, הגיוני יותר שיש להם קרובים" הוא עבר קרוב קרוב ונכנס על הפרטים עליו "אמנם כולם מתים" הוא אמר. היה נראה שאנדרס מדבר על המוות בקלילות.
"מרי אני צריך אותך" אמר טומי ומבטי הופנה אליו "אנחנו עובדים עכשיו" ענה לו אנדרס ואפילו לא הסתכל עליו אלא עדיין היה שקוע במחשב "עכשיו!" הוא צעק עליי "כמה דקות אנדרס" אמרתי וקמתי במהירות לעברו. לא יודעת למה אבל התחוללה סערה בבטן שלי. זה מרגיש לי כמו בן זוג ואח, למרות שלאף אחד מהם אין את ההגדרה הספציפית למה שהוא בשבילי.
הוא גרר אותי עם ידי אל המטבחון. "תקשיבי לי טוב" הוא התחיל בתור איום וזה כבר היה נשמע לי איום ונורא ובגלל זה הרמתי גבותיי כשאמר זאת "אני לא רוצה שתהיי יותר בקשר רומנטי עם אנדרס" מבטי היה מופתע ואפילו עמד בפתח פי חיוך קטן, חיוך שבז לו. "מה נראה לך טומי?" שאלתי במתיקות שלא תתן לו להישאר שלו. "ככה אמרתי!" הוא צעק. "ואם לא?" התחכמתי בפרצוף מתנשא כבר לא שידרתי מתיקות ונחמדות "אם לא" הוא התחיל והרטיב שפתיו "אם לא, אני אספר למייקל על לילי" הוא לחש. בלעתי רוק.
יש עוד מישהו בארגון שרוצה לאיים עליי? אם אני לא אעזור לאמה, היא תגיד למייקל על לילי ואנדרס. אם לא אתקרב לאנדרס, לא אוכל לעזור לאמה, כי טומי יראה אותנו מסתובבים כל הזמן ביחד.
"אתה רציני?" התחננתי שלא.
"הכי רציני שהייתי אי פעם".
תגובות (9)
אני מתה על הסיפור שלך!!
אני מתה על המתח שאת עושה לי כל סוף פרק!!!
ואני מתה עלייך ועל הכתיבה המושלמת שלך!!!
טומי המעצבן והדואג!!! חח
אנדרס תמים וקשוח..
ומרי מסתכנת מרגע לרגע רק יותר ויותר וזה מגניב מותח ומהנה לקריא!!
תמשיכי מהממת!!!!
מעניין מה מרי תעשה… אמשיך היום בצהריים! אוהבת מלא מלא.
יכול להיות שטומי בקטע של מרי?????????? בא לי כבר לקרוא את ההמשך אני מתה על הסיפור הזה והכתיבה שלך מדהימה!!!!!
כיף לדעת! כיף לי שיש לי קוראות מפרגנות כמוך! תודה רבה. אוהבת!
2 פרקים ביום! אין כמוך!!!
הפרק היה ממש מותח, כמו תמיד.
גם לי מרגיש שטומי בקטע של מרי, ניתן להבחין לפעמים שהוא ממש מקנא לה. בבקשה תשתדלי להמשיך את הפרקים, בסדר הזה. (זאת אומרת 2 פרקים ביום, ואם את יכולה אז יותר). תודה, אוהבתתת ❤️
הבטחתי שאשתדל וזה מה שאני עושה. נקווה שיהיה טוב. אוהבת!
מהממת שלי אני מלכה כבר להמשך ממך !!!
דחוף!!!
מחכה* חחח
בדיוק המשכתי :) קריאה מהנה.