שום מקום- פרק 4.

״לאן אנחנו הולכים?״ קראתי מאחוריי האיש המסתורי ההוא שלא טרח אפילו לא להסתובב אליי. ניסית לראות את טווי פניו בכישלון כיוון ,הוא למיד היה חמישה צעדים לפניי. זו הייתה עובדה מתסכלת. רציתי לדעת מול מי אני עומדת, אם אני עד כדי כך מטומטמת ללכת אחרי מישהו סתם כי הוא אמר, ואם הוא רוצח, או אנס, או סוחר בבני אדם שככה מפתה את הקורבנות שלו? רואה אנשים במצבי לחץ וקורא להם ללכת אחריו, ומרוב שהם חסרי אונים הם יעשו בדיוק מה שהוא מבקש.
נכנסנו לפאב מוכר באיזור ״שום מקום,״ אני וחברים אהבנו את הפאב הזה, הרעיון מאחורי השם היה, מסתבר, שכשנרצה ללכת לבלות, נוכל להגיד ״היי חבר׳ה באו נלך לשום מקום״ המייסד של הפאב הסביר ואני תמיד צחקתי למשמע ההסבר המטופש, אבל אהבתי אותו. היה בו זיק תמימות כזו שכבר לא מוצאים היום ברחובות מנהטן. מי שהקים את הבר הזה לא ידע לאן הוא ידרדר, הוא רק רצה להשרות בפני אנשים מתוסכלים תחושה טובה.
כשפתחנו את דלת הכניסה צלצל הפעמון שהיה תלוי מעליו. הוא נועד בדיוק בשביל זה.
״ליה.״ האיש המסתורי נעלם והשאיר אותי באמצע הפאב המוכר אחוזת בהלה.
״אתה קשור לזה?!״ צעקתי ומעט האנשים שהיו במקום התסובבו אליי, הוא סרק את אותם האנשים עם עיניו וחלקם הסתובב בחזרה לעיסוקיהם בעוד שהחלק השני המשיך להביט בנו כמחכה להצגה הטובה ביותר שיש ליום הזה להציע לו. ״איך ידעת שאני פה בכלל?!״ יריתי לעברו, ״אתה עוקב אחריי?!״ גל השאלות שלי נמשך אולם הטונים לא ירדו כלל. זעמתי.
״ליה תני לי להסביר!״ הוא גם הרים את קולו ומעדתי לאחור מעט. בפעם האחרונה שהרים את קולו זה לא נגמר טוב, אני זוכרת. הראש שלי הוצף זכרונות טובים ולא טובים, כאלה שהעבירו צמרמורת נעימה וכאלה שסמרו את שיערי.
״תסביר.״ אמרתי חסרת סבלנות ושילבתי את ידי זו בזו.
הוא הרים את ידו והצביע על הכיסא שלידו. הבטתי בו במבט ארוך ולבסוף התיישבתי.
״פשוט הלכת דניאל, השארת אותי בלי כלום. כמו כלב.״ הטחתי בפניו. ״מה חשבת שאם תבוא לבית ספר שלי ותתיישב לידי באמצע מבחן מזויין בפיזיקה הכל יישכח?״ דמעה אחת זלגה מעיניי ומיהרתי למחות אותה.
״ליה אני…״ דניאל גמגם והעביר את ידו בשיערו השחור. עורו היה לבן יותר מתמיד ועיניו החומות היו גדולות ומתנצלות.
״אין לי זמן לזה.״ קיפצתי מהכיסא, ״אני צריכה למצוא את אדי.״ הבטתי בו ארוכות. מחזירה לעצמי כל כך הרבה זמן שלא זיכיתי לראות אותו.
״אני יודע איפה הוא.״ דניאל אמר ועיניי נפערו, ״אני אבוא איתך.״ קבע עובדה ואסף את דבריו מהבר.
״שלא תחשוב על זה אפילו.״ מיהרתי לסטור אותו, ״אני צריכה רק כתובת.״ אמרתי וליבי הלם מהר יותר, חזק יותר. עם בואו עלו כל כך הרבה רגשות. כל שמץ אהבה אליו לא הוזכר. לא יכלתי להביט בפניו, פנים שבעבר יכלתי לטבוע בהן מרוב הערצה.
״הוא בסטודיו של בל. שלוש קילומטר מפה.״ הוא הסביר והסתובבתי על עקביי לכיוון היציאה. ״ייקח לך המון זמן להגיע לשם!״ הוא קרא מאחוריי, ״תנ-״
״אם כך כדאי שאתחיל לרוץ לא?״ זרקתי בו במבט ויצאתי מהפאב. בדרכי החוצה הבטתי בחלון הראווה וצפיתי בשריריו של דניאל נרפים באנחה. הוא נשען על כיסא הבר הגבוה ונשען לאחור.
זכרתי איפה שה הסטודיו של בל. כולן רקדו שם בלט כשהיו קטנות. הסטודיו הזה הוא אבן דרך בכל חייה של ילדה במנהטן. ברצינות, כולן עברו שם.
אולם הסטודיו הזה נשאר דומם לאחר שבל, בעלת הסטודיו, איזבל זאת אומרת, נמצאה מתה בדירה שלה. כל מנהטן נאלמה דום. אף אחד לא ידע איך זה קרה והמשטרה שלא הצליחה לפענח את הרצח הניחה שמדובר בפורץ. העסק של איזבל גילגל מיליונים. למרות הנחות המשטרה, כולם ידעו שיש משהו מאחורי זה והמשטרה הדפוקה של העיר מתעצלת כדי לחקור. במשך שבועות העיר כולה רעדה, ללוויה הגיעו המונים, לא די היה בבית הלוויות כדי לאכלס את כולם והלוויה שודרה על מסכי ענק מחוץ לבית הלוויות.
התחלתי לנשום בכבדות וזיהיתי שאני מתקרבת לעבר הסטודיו.
״ליה!״ רכב לבן ומבריק האט את מהירותו לידי, ״ליה תעלי!״ הוא עצר את הרכב לחלוטין אולם הצד של אבי החליט להתפרץ בי והמשכתי לרוץ. ״ליה את לא תפסיקי להגיע!״ דניאל קרא לעברי שוב והפעם השתכנעתי. דאגתי לשלומו של אדי יותר משדאגתי לשלומי שלי.
״מאיפה אתה יודע איפה הוא?!״ צעקתי לדניאל וניגבתי את אגלי הזיעה ממצחי. דניאל שתק. או שהוא מעורב, או שהוא ואדי עובדים ביחד, וגם זה הופך אותו למעורב. ״דניאל!״ צעקתי והוא הגביר את מהירות הרכב, ככל שנגיע מהר יותר כך ישאלו פחות שאלות. ידעתי שבשיטה הזאת הוא דוגל.
ורידיו בלטו מעבר לחולצה הקצרה שלבש, שנגדה לחלוטין את מזג האוויר הקר בחוץ, אבל זה דניאל. הוא עוף מוזר. אף פעם לא קר לו, אף פעם לא חם לו. זה דניאל. ״תענה לי!״ הפצרתי בו.
הרגשתי שהמחשבות בראשי עומדות לפוצץ אותו כבר. חיפשתי באוטו של דניאל בקבוק מים. הגרון שלי היה יבש ולבלוע את רוקי לא השפיע בחצי דבר.
״על הכל אני אענה לך שם, בבקשה די עם כל השאלות.״ הוא ביקש בנחת שיקרית. ידעתי שעוד טיפה הוא עומד לפרוק את הכל, בצעקות, באלימות, בכל מה שיוכל.
אמנם דניאל אף פעם לא הרביץ לי, אבל הוא כן התקרב לשם, הוא בא להרים עליי את ידו שירדה מיד לכיוון ההפוך מלווה בשאגה על כך ששוב לא הצליח לשלוט בכעסיו. אך עם כל זה מעולם לא פחדתי ממנו, כמו שלא פחדתי מאדי. חשבתי שהכרתי אותו. פחדתי עליו ותו לא. כשכל הסיפור התפוצץ הרגשתי כל כך מטופשת שאפילו הכאב בלחתוך ורידים באמבטיה בשעת לילה מאוחרת לא העבירו את הכאב בלב שלי, בראש שלי, ויותר מהכל- באגו שלי.
נזכרתי בזה והרמתי מעט את שרוולי הג׳קט של אדי כדי להביט בצלקות. האוטו נעצר בהתאם להוראתו של הרמזור ויכלתי להביט בסטודיו שלוש חנויות ליד האוטו.
״תפגוש אותי שם.״ אמרתי ויצאתי מהרכב בלי לתת לו בכלל להגיב.
עליתי במדרגות המבנה לקומה האחרונה שהייתה הסטודיו. המקום היה בדיוק כמו שזכרתי אותו. המראות מסביב היו באותו המקום באותו המצב, חות מאחת שהייתה מנופצת לחלוטין וטיפות דם רטובות הופיעו עליה. העברתי את ידי על הנוזל הכהה וניגבתי בחזרה על המראה. בקומה השנייה היו המלתחות. כל כך רציתי לטייל במבנה ולהיזכר בהכל, אבל אדי חשוב יותר כרגע. העברתי מבט חטוף על המלתחות ועליתי לקומה השלישית שהייתה האחרונה.
״תקשיב לי טוב אדי. אתה יודע למה אני מסוגל, אתה חוזר או שזה יחזור אלייך. מה שתבחר.״ שמעתי קול גברי שלדעתי היה אליוט, התיישבתי על הריצפה מאחורי הדלת, הצצתי פנימה וראיתי את זרועותיו של אדי מאוגרפות ופניו מדממות, שיערו השטני נשזר במעט דם והוא היה אדום, הוא רתח מעצבים. אליוט ישב על כיסא ושיערו היה מאפיר. הוא שיחק בטבעת שהייתי על הזרת שלו ושמץ של שעשוע לא נשמע בקולו. אלוהים אדי, לאן הכנסת את עצמך?
בסטודיו היה שביל דם שהוביל אותי ישירות לראשו של איש לא מוכר שהיה שרוע על ריצפה כנראה ללא רוח חיים. האגרופים הקמוצים של אדי לא היו קמוצים עוד, הוא היה מותש. ראיתי את זה עליו.
״אני לא נכנס לזה שוב.״ אדי אמר באיטיות, מביט בפניו של אליוט שהרצינו יותר משהיו. שפתיו של אליוט נמשכו לפס דק.
״אתה זוכר מה קרה פעם קודמת שאמרת לא?״ אליוט נשמע משועשע, ״חבל שהפעם זו לא תהיה רק פציעה…״ אמר בנימה נוסטלגית. אדי התקדם במהירות וצמצם את הפער בינהם, אולם אחד האנשים שהיו שם דאג להחטיף לאדי כך שיידע את מקומו.
זיהיתי את דניאל עולה במדרגות, הוא הביט בפניי והפצרתי בו לעלות בשקט כשהנחתי אצבע על שפתיי. הוא לא הקשיב לי ונכנס היישר לסטודיו.
״הו, דניאל.״ אליוט נשמע מרוצה מהגעתו. הבנתי מאיפה דניאל ידע היכן אדי נמצא. ״אתה קרוב לאדי שלנו, בוא ספר לו כמה כדאי להישאר בעסק.״
אדי המשיך להתראות עם דניאל?
הוא ידע שהוא נמצא איפשהו ובכל פעם שבכיתי לאדי על כמה שאני מתגעגעת הוא יכל פשוט למסור לי את הכתובת שלו. הדמעות זלגו על פניי אחת אחרי השנייה, הוא שיקר לי. הוא משקר לי.
נזכרתי בערבי שישי כשהיינו יוצאים ארבעתינו, אני ודניאל, אדי ועוד בת זוג שכבר הספיקה להתחלף בכל שישי. היינו נוסעים לשום מקום, אהבנו את המקום הזה ולמרות שהייתי בת שש עשרה, ג׳ו בעל העסק תמיד העלים עין ונתן לי להיכנס, הוא אפילו מכר לי אלכוהול.
שלושה חודשים אחר כך דניאל כבר נעלם. לא היה לי מושג קלוש שהם עובדים יחד. לא היה לי מושג שדניאל רוצח כמו אדי. אדי היה מגיע אליי ערב ערב, מחבק, תומך. הוא היה מכריח אותי לאכול ולשתות למרות שלא היה לי אפילו לא קמצוץ של חשק לעשות זאת. אמא שלי הייתה אסירת תודה על כך, ובשקט גם אני. לא חלף הרבה זמן עד שאדי התוודה באהבתו אליי, ואדי היה כל העולם שלי. למרות שהתגעגעתי לדניאל ידעתי לאהוב את אדי כאהובי שלי. ואהבתי אותו. אהבתי אותו ככל יכולתי. אולם מעולם לא כמו שאהבתי את דניאל.
אני שונאת את שניהם.
אני נשבעת.
דניאל שתק ואליוט צחק בקול. ירדתי מהמדרגות בזהירות יתרה לא לעשות אפילו לא קמצוץ של רעש. משהגעתי לקומה השנייה כבר התחלתי לרוץ. הדמעות זלגו על פניי בקצב מסחרר. חיפשתי אחר מונית, במעט הכסף שנותר לי ואם יחסר אשלים מאמא שלי. מחר כבר אקח את הרכב שלי מאדי. רכב צהוב נעצר לידי וכיוונתי אותו אל ביתי. הכסף שהיה בידי הספיק לנסיעה המתישה הזו וכשהגעתי הבייתה, בשעה שתיים כל מה שרציתי לעשות היה אמבטיה וללכת לישון. בתקווה לא להתעורר לעולם.
מילאתי לי אמבטיה עם סבון ריחני ונשכבתי בתוכה. הדמעות שעל פניי כבר התייבשו ולא זלגו יותר. הייתי שבורה.
עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להירדם בתוך האמבטיה. השארתי לאמא שלי פתק על המקרר, ׳אני בבית, האוטו אצל אדי. בטח נרדמתי במקלחת ואל תעירי אותי.׳
אמא שלי ידעה שכשאני משאירה פתקים משהו לא בסדר ועדיף לא לדבר איתי. אז היא לא דיברה. כשהגיעה רק פתחה את הדלת לראות שהבת שלה עוד חיה וסגרה מיד אחר כך.
–
לאחר זמן ממושך באמבטיה יצאתי ממנה והוצאתי את פקק הניקוז. השעה הייתה חמש. שלוש שעות בתוך אמבטיה שה לא נורמלי אבל די סביר בשבילי. אדי חיכה לי בחדר כשהגעתי. הוא ישב אל קצה המיטה שפוף ועיניו הביטו לארץ.
״מה אתה רוצה?״ הפלתי את המגבת על הרצפה ליד הארון והוצאתי ממני הלבשה תחתונה, הבגידה של אדי הייתה בין המכות הכואבות ביותר שהחיים נתנו לי, רק מלהביט בו עיניי התמלאו דמעות בשנית. אני שונאת אותו.
״ליה אני מצטער…״ הוא אמר וסרק את גופי בעת שהתלבשתי. השתמשתי בבקבוק מים שהיה בחדרי כדי לשתות את הגלולה שאני מצווה לקחת כל יום בחמש וחצי.
״על מה?״ בחנתי אותו, עיניין אותי לדעת אם הוא יודע שאני יודעת, אם לא הכל לפחות חלק.
הוא נאנח. ״את יודעת שהייתי צריך ללכת אליו, אני מצטער שיצאתי כזה אידיוט.״ הלב שלי נפל, הוא משקר. עדיין. דניאל בטח לא אמר לו דבר אך הייתה בי טיפת תקווה שהוא סוף סוף יגיד את האמת.
אין לי מושג אפילו כמה זמן הוא משקר לי.
״האוטו שלי?״ שאלתי בזלזול והוא הניח את מפתחות הרכב על השידה שהייתה ליד המיטה.
״מילאתי לך דלק.״
״אצילי מצידך.״ עניתי בזלזול. הוא נאנח והתכוון לפצות את פיו- ״אני יודעת, אני יודעת על דניאל.״ אמרתי ועורו הלבין. עיניו נפערו ונראה שאיבד את המילים.
״ליה…״ הוא חיפש תירוץ מספיק טוב לדמעות שזלגו במורד הלחי שלי,
״עוף מפה.״ דרשתי ממנו. הוא נשאר ישוב במקומו ולא נראה שהתכוון לזוז אפילו סנטימטר. ״עוף מפה!״ צעקתי בשנית והוא נשאר בשלו. נאנחתי ולקחתי את מפתחות הרכב שלי.
״אז אני הולכת.״ יצאתי מהחדר במהירות לכיוון הרכב שלי, אדי נשאר ישוב על המיטה ולא נראה לי שהתכוון לעצור בעדי ללכת.
אני שונאת אותו.