כל אחד והשריטה שלו פרק 5

נקודת מבט ליאל:

נכנסתי למקלחת אחרי יום ארוך. היום הייתה הבגרות האחרונה שלי ורשמית סיימתי בית ספר. אני כל כך מאושרת נגמר הסבל הזה, אני לא צריכה לראות יותר ילדים שאני לא סובלת, מורים שאני לא יכולה לשמוע את הקול שלהם ולהתעורר מוקדם שזה סבל שרק השטן יכול לחשוב עליו. כיביתי עת המים ולבשתי פיגמה קצרה לבית אספתי את שערי לקוקוס ויצאתי מחדר.
"שרה את צריכה עזרה?" שאלתי את אשתו של דוד בנחמדות.
"כן תמשיכי לחתוך סלט" היא אמרה ופנתה לי את המקום.
"אז מי זה החבר שלך?" היא שאלה והסמקתי מעט.
"אין לי חבר" אמרתי לה בנינוחות מכחישה הכל.
"הופה לליאל יש חבר?" שמעתי את קולו של רן קורא בהתלהבות. רן הוא הבן הבכור של דוד שלי והוא כרגע נמצא בצבא
"אין לי חבר" אמרתי שוב והכנסתי לקערה את הירקות שחתכתי.
"שחר סהר" רן קרא כמו ילד קטן ורץ במהירות לחדרים שלהם. גיחכתי על ההתנהגות הילדותית שלו.
"אחחח את רואה שרה למה גרמת" אמרתי לה וצחקנו. סיימתי להכין את הסלט וערכנו את השולחן לארוחת ערב. התיישבנו כולנו סביב השולחן.
"אז מה ליאל מתי נראה את החבר שלך?" שחר שאל בהתחכמות.
"מה ליאל יש לך חבר ולא סיפרת לי?" דוד שלי שאל בקול נעלב ופלטתי אנחת יאוש.
"דיוויד אין לי חבר ברגע שיהיה לי אני אספר לך" אמרתי לדוד שלי והמשכתי לאכול בשקט. הם דיברו על כל מיני נושאים שלא ממש עניינו אותי ולאחר שסיימתי לאכול קמתי ממקומי והלכתי לחדרי. נשכבתי על המיטה וחשבתי על בר. למה הוא חייב להיות כזה מושלם ולמה הוא חייב לרצות אותי. אני לא יכולה להיות איתו אין לי זמן להתאהבויות אני רק אפגע בו. הראש אומר לי להתרחק אבל הלב רוצה להרגיש נאהב ומאוהב. הוא יותר מידי טוב בשבילי אני שרוטה מידי, הסיפור שלי דפוק מידי. ובנוסף לכל זה האישיות שלי נוראית, מגיע לו מישהי הרבה יותר טוב ממני.

'רוצה להיפגש היום?' בר שלח לי הודעה. ידעתי שאני צריכה לנתק איתו קשר שהוא לא יפגע ואין הזדמנות טובה יותר מזו.
'בטח.. אני אבוא אלייך עוד שעה ככה?' שלחתי לו בחזרה
'כן נשמע אחלה' בר השיב. חשבתי מה להגיד לו איך אני מסיימת קשר שבכלל לא התחיל. אולי אני פשוט ארמוז לו ולא אצטרך לומר לו במפורש ואם הוא לא יבין את הרמז.
"אוח" מלמלתי לעצמי המחשבות בראשי שיגעו אותי. התקדמתי לארון מוציאה שורט וגופייה. הקיץ היה בשיאו והחום יכל להרוג. נכנסתי למקלחת קצרה וזריזה לבשתי את הבגדים סירקתי את שיערי ויצאתי מהבית אל ביתו של בר. ככל שאני מתקרבת יותר אני מתחרטת על הרגע שהסכמתי לבוא.
דפקתי על דלת ביתו של בר דפיקות חלושות ומהוססות. הוא פתח את הדלת וחייך חיוך רחב ישר כשראה אותי.
"היי" מלמלתי קצת מובכת והוא ישר חיבק אותי ונתן לי נשיקה על הלחי.
"מה קורה?" הוא שאל התנתק מהחיבוק ונכנס חזרה הביתה מסמל לי להיכנס גם כן.
"מה נשמע?" שאלתי אותו בלי לענות על שאלתו, הוא לא באמת שואל כי הוא רוצה לדעת הוא שואל כי זה מה שעושים.
"אני מצויין מה איתך?" הוא שאל תוך כדי בחנתי את ביתו הקטן היה לו סלון קטן ומטבחון ויש עוד שתי דלתות שאני מניחה שאחת מהם היא שירותים והשנייה מובילה לחדר שינה.
"אני עשר" מלמלתי וחייכתי חיוך קטן. ניסיתי להגיד לו אבל לא הצלחתי לדבר לא יכולתי הרגשתי צבועה ומטומטמת שהכנסתי אותי ואותו לזה.
"לא ידעתי איזה סוג של סרטים את אוהבת אז שמתי טד כי אי אפשר לשנוא את זה" בר אמר והלך למיקרוגל ואני רק חייכתי חיוך מאולץ. התיישבתי על הספה מול הטלוויזיה והוא התיישב לידי עם קערת פופקורן והפעיל את הסרט.
"מה יש את שקטה היום?" בר שאל והסתכל בעיניי הרגשתי איך עיניו החומות חודרות לתוכי והרגשתי לא בנוח.
"אני תמיד שקטה" אמרתי ומיהרתי להסתכל על מסך הטלוויזיה. בכל זמן הסרט הוא הסתכל עליי הרגשתי את עיניו נחות עלי אך לא החזרתי לו מבט. המשכתי לחשוב על זה שלא מגיע לי שמישהו כמוהו יהיה בקטע שלי ויתחיל להתאהב בי.
"באלוהים אני מת לדעת מה עובר לך במוח לפעמים" הוא אמר ואני הסתכלתי עליו והבנתי שזה יהיה יותר קשה ממה שחשבתי.
"אתה יודע על מה שכולם חושבים" עניתי תשובה מתחמקת.
"את לא כמו כולם" הוא אמר כשהוא מניח את ידו על פניי. עצמתי את עיניי לרגע נהנת ממגעו על פניי. "אני חושב שאני מתחיל להתאהב בך" הוא אמר בכנות בקול שלא גובר על לחישה. פקחתי את עיניי בחוזקה והבטתי בעיניו.
"אתה לא!" קבעתי נחרצות והוא ניסה להכניע צחוק שאיים לצאת.
"אני לא?" הוא שאל בקול משועשע.
"אסור לך אני רק אפגע בך זה יגמר רע" אמרתי בכנות והשפלתי את מבטי הוא הרים את ראשי בשתי ידיו וגרם לי להביט בו.
"אני מוכן לקחת את הסיכון" הוא אמר וחייך חיוך רחב. הוא קירב את ראשו ובדיוק הפלאפון שלי צלצל. הבטתי על המסך וראיתי שזו שיחה משחר.
"אהה" עניתי אני אמילי לא אומרת הלו או מה זה פשוט פליטת קול מוזר.
"איפה את אנחנו נחגוג בלעדייך" שחר אמר ונאנחתי
"רבע שעה בבית" אמרתי וניתקתי את השיחה.
"אני צריכה ללכת, יש מסיבה משפחתית קטנה" אמרתי לבר והוא הביט בי במבט מבולבל.
"אני בטוח שהם יסתדרו בלעדייך" בר אמר
"זה בעייתי המסיבה בשבילי" אמרתי "הם חוגגים לי יום הולדת" הסברתי ועיניו נפקחו לרווחה
"יש לך יום הולדת ולא אמרת?!" הוא שאל מופתע
"כולה יום הולדת סתם עוד יום" אמרתי וקמתי מהספה. גררתי את רגליי לדלת ויצאתי ממנה בצעדים קטנים ואיטיים לא היה לי כוח ליום הולדת הזאת אני בת 18 וממורמרת. למה אני לא יכולה להיות נערה נורמאלית בת 18 יוצאת חוגגת כל הלילה ובבוקר מתחרטת על הכל.
"ליאל" בר קרא לי והסתובבתי אליו. הוא התקרב ונעמד מולי.
"מזל טוב" הוא אמר בחיוך ונתן לי חיבוק חזק.
"תודה" מלמלתי בבישנות בחיבוק שלו. משהו בו גרם לי להרגיש בטוחה והרגשה חמימה התפשטה בחזה שלי. התנתקנו מהחיבוק הוא הביט בעיני ובשניות הנחית את שפתיו על שלי. פרפרים מלאו את בטני וחיוך קל התפרש על שפתיי.
"את טעות שאני מוכן לקחת" הוא אמר ונישק אותי שוב.

"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לליאל" המשפחה של דוד שלי שרה במיוחד בשבילי. כולם היו שם שחר סהר טל שרה אשתו ודיוויד עצמו. אם יש משהו שאני שונאת בימי הולדת זה ששרים לך מה לעזעזעל אני אמורה לעשות כ שהם שרים? זה מביך ומיותר אני אשמח לוותר על החלק הזה ביום הולדת או על היום הולדת בכללי.
"תביעי משאלה" טל קירב את העוגה לפניי עם שתי נרות שמסמלים שמונה עשרה. לא ידעתי מה לבקש מצד אחד יש כל כך הרבה אבל מצד שני כמה כבר מזה יכול להתגשם?.
עצמתי את עיניי וקירבתי את ראשי לעוגה 'הלוואי ותמיד המשפחה של דוד תהיה מאושרת והם רק ימשיכו לחייך' אמרתי בלב פקחתי את העיניים וכיביתי את הנרות.
"שתזכי לשנה הבאה.." הם התחילו לשיר שוב ואני הבר איבדתי אותם המחשבות שלי הוציאו אותי מריכוז. לא משנה כמה זמן אני אהיה איתם אני תמיד ארגיש לא שייכת.

שכבתי על המיטה והבטתי בתקרה מסכמת 18 שנה. אמא אין לי אבא בבית כלא נמצאת אצל דוד שלי שמרחם עלי ורואים לו את זה בעיניים האישיות שלי נוראית שגרמה לכולם להתרחק ממני.
"ליאל אפשר להיכנס?" דיוויד שאל ודפק על הדלת.
"כן" אמרתי ועברתי למצב ישיבה. הוא נכנס לחדר כשיש לו מכתב בין הידיים והתיישב לידי. ישבנו בשקט אחד ליד השני אני לא שואלת כלום והוא לא מדבר. הוא הושיט לי לבסוף את המכתב.
"מה זה?" שאלתי בלי לקחת אותו.
"אבא שלך אמר לי לתת לך את זה כשאת בת שמונה עשרה" הוא אמר נתן לי את המכתב קם ממיטתי ויצא. ישבתי במקומי מופתעת ממה שקרה הרגע שיחקתי עם המעטפה בין ידיי לא יודעת אם לפתוח או לא. לא בטוחה מה עליי לעשות. כל כך רציתי לדעת מה כתוב שם אבל פחדתי. הוא נתן לדוד שלי ספציפית את המכתב הזה כי הוא רצה שאני אקרא אותו לא כמו כל השאר שאני מחביאה בקופסה.
"אוף" מלמלתי לעצמי נשכבתי על המיטה והמכתב היה מונח על בטני.