"כי את, את כל מה שיש לי.."-הקדמה

פקחתי את עיניי,אבל לא לגמרי, מגלה את אדם בחלוק לבן ומשקפיים נאנח ומניח מכשיר שחור על עגלה אפורה וגורר אותה משם, כשעוד שלושה לבושים בחלוקים לבנים, יוצאים מהחדר ואחד מהם נאנח ומשפיל את מבטו.
ולאחר דקה את כולם,את המשפחה שלי שהם לא המשפחה שלי בדם,אלא בלב נכנסים לחדר ומביטים בי בהלם.
ראיתי אותה נופלת על הרצפה בבכי, ראיתי אותו נופל אחריה ומחבק אותה בידיים רועדות, ראיתי את שניהם עומדים ליד המיטה שלי קפואים ודמעותיהם נופלים על השמיכה הרכה שחיסתה חצי מגופי.
ראיתי אותו, את האהוב שלי,את אהבת חיי, נופל על ברכיו ליד מיטתי בכאב, מחזיק את ידי הקרה בחוזקה.
"לא, לא, בבקשה, יפה שלי, קטנטונת שלי,"
הוא מילמל בשקט והרגשתי את ראשו נח על החזה שלי ואת ידו תופסת בידי הקרירה.
"אל תעזבי אותי"
לחש והידק את אחיזתו בי.
עיניי היו עצומות,לפקוח אותן היה מאמץ גדול מידי בשבילי.
הדבר היחיד ששמעתי היה את קולו לוחש לי דברים מרגיעים למרות ששנינו ידענו מה הולך להיות הסוף של הסיפור הזה.
הכאב בכל גופי נראה קטן כל כך כשכל מה ששבר אותי, היה דמעותיו שנפלו על עורי הקר.
"אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כל כך,את יודעת את זה?"
לחש לי בשקט ואני הרגשתי את כל הכאב עוזב את גופי בבת אחת, כאילו לא היה קיים יותר.
"אני אוהב אותך"
היה הדבר האחרון ששמעתי באותו הרגע, ואולי, אולי גם לתמיד.
'גם אני אוהבת אותך'
רציתי לומר, אבל לא הצלחתי.
אני מקווה שהוא ידע את זה,שאני אוהבת אותו, יותר מאת עצמי, יותר מאת חיי.
ולפתע הרגשתי את גופי מרפה,הרגשתי את עצמי לא מרגישה יותר.
הכל הפך שחור, ולכמה רגעים הרגשתי מזה מוות, להרפות ולא להרגיש כלום,אבל ברגע הבא, משהו מוזר קרה.
שנה לפני:
"הנה את ילדונת"
בן אמר בחיוך כשראה אותי ופרע את שיערי ושנינו התקדמנו אל המכונית של אור.
"תפסיק לעשות את זה בכל פעם"
אמרתי וסידרתי את שיערי השחור במהירות.
"אני עושה את זה רק בשביל לשבת מקדימה"
גיחך ופתאום הוא פתח בריצה למושב הקדמי.
בן הזה, כל כך ילדותי לפעמים.
"דפוק"
מילמלתי בזמן שהוא נכנס למושב הקדמי ואני פתחתי את הדלת במושב האחורי.
"שלום לך"
אור סובב את ראשו אליי והביט בי בחיוך בעודי מחייכת ומקרבת את ראשי אליו, מצמידה את שפתינו לנשיקה קצרה.
"למה כל כך קצר?"
כיווץ את גבותיו בעודי מגחכת.
"כדי שלא נאחר,סע כבר!"
בן התערב והחווה בראשו אל הכביש.
אור התיישר בלית ברירה במושב והחל בנסיעה לתיכון.
"תזכירי לי למה אני מסיע אותו?"
שאל והשעין את ראשו אחורה אל המשענת.
"כי אם אני לא אבוא, מיתר לא תבוא"
אמר בהתנשאות וזקף את אגודלו לכיווני.
"כן מיתר?"
אור סובב את ראשו אליי לשנייה ואז החזיר את מבטו לכביש.
"אם הבחירה היא בין ללכת איתך ברגל, או שאור יקפיץ אותי.., סליחה בן,תלך לבד"
אמרתי וציחקוק ברח מפי כשבן הזעיף את פניו ואור גיחך בניצחון.
יצאנו מהמכונית כשאור כרך את זרועו סביב כתפי ברכושניות ושלח את ידו אחורנית אל המכונית, נועל אותה בלחיצת כפתור.
בן נעמד לצידי והתהלך לידנו כשאנחנו מתקדמים אל השער.
"אח שלך בא היום?"
אור שאל והצמיד את גופי אל חיקו וחיוך נפלט אל שפתיי להרגשת גופו נצמד לגופי.
"כן, אבל הוא יצא מוקדם יותר, לא שאלתי למה"
הסברתי ונעצרנו למראה התקהלות של תלמידים שעמדנו בדרכנו.
"מדברים על אח שלך"
בן מילמל והרים את ראשו מעט, מביט כנראה בסיבה להתקהלות.
כשכמה ילדים התפנו ויצרו מעבר קטן, ניצלתי את ההזדמנות ופילסתי את דרכי בין כמה תלמידים אל הגרעין של המעגל הזה.
"מיתר,"
גיא אמר לעברי בחיוך ותפח על השכם של זה שעמד לצידו, שבדיוק התרחקו ממנו שני בנים שחיבקו אותו בקצרה וניהלו שיחת חולין פשוטה.
"זוכרת את דין?"
"לא"
עניתי במידיות, ולא הבנתי מי זה שעומד ליד אח שלי, עד שנפל לי האסימון.
"רגע, אתה..דין!"
קראתי כשנזכרתי והרגשתי מטומטמת מתמיד כשכל הצופים בסיטואציה מסביב מביטים בי ומצחקקים, כולל דין.
פאק, למה אני כל כך סתומה?