אחד ועוד אחד- פרק 29

מאיה:
"ברקת חמישים וארבע, הוד השרון," אמרתי מתנשפת מריצה כשדן עמד מולי. הוא הנהן אליי, אסף כמה דברים מהירים מהשולחן בבית שלו ועפנו יחד לאוטו שלו. ידעתי שזו נסיעה של כמעט שעה מאיפה שאנחנו נמצאים, אבל אין לנו ברירה. רצתי במשך החצי שעה האחרונה בטירטורים בין הבית של ליאור לבית של דן שהיו די קרובים, לא חשבתי יותר מידי. לא עלה בדעתי לדוגמא לקחת אוטבוס בין המרחקים האלה, אלא פשוט הפעלתי את הטלפון שאמר לי איפה לפנות ולאן ללכת ורצתי. אם מישהו רוצה לנדב אותי לריצה של עשרה קילומטר במרתון הקרוב אני בטוחה שאצליח.
"מה הם אמרו כשהופעת שם?" שאל אותי דן כשהוא מדליק את המיזוג באוטו שלו. אלוהים איזה אוטו, למה לילד בן שמונה עשרה יש אוטו כזה?
"הם לא שאלו יותר מידי שאלות," אמרתי לו, מרגישה את הדם חוזר למוח ואת הנשימות מתחילו להאט, "הם אמרו לי שליאור יצר קשר עם הבית."
"ואז? הם התווכחו כששאלת לכתובת שלו ולאיפה הוא נמצא? כמו שאני מכיר אותו הוא בטח אמר להורים שלו שלא יגידו לאף אחד איפה הוא."
"אמא שלו הסתכלה עליי בעיניים אחרות.. אני לא יכולה להסביר לך את זה. אני חושבת שהיא הבינה שמישהו צריך ללכת לשם." הוא הנהן אליי ופנה שמאלה. עלינו לכביש הראשי. המסע מתחיל. אם לפני תקופה הייתם אומרים לי שאני אסע באוטו יחד עם דן ברגר, שהוא יהיה גם אקס שלי, ואני אסע לחפש את ליאור פלג, בנאדם שאני יודעת שרצה אותי, ושאצטרך להעביר עכשיו נסיעה של כמעט שעה למחוץ לעיר כשאני יודעת שכל הבית צריך אותי שם, הייתי צוחקת. דן חיבר את מכשיר הטלפון שלו לכבל באוטו, והתחלנו לשמוע את הפלייליסט הפרטי של שלו, אחלה שירים, המון שירים ישראלים.
"מאיה.." שמעתי את דן אומר כשהתבוננתי מהחלון החוצה. העברתי אליו את מבטי וחייכתי אליו.
"מה?" שאלתי בחיוך.
"את חושבת שבעולם מקביל, רחוק מאוד מאיתנו," הוא התחיל לומר והסתכל אל המכוניות שהיו מקדימה לנו, "היו צמד של אנשים עם סיפור כמו שלנו, והיה לכם סיכוי לחזור להיות יחד?" פערתי את עיניי והסתכלתי עליו. הוא גיחך ונשך את שפתו ופנה נתיב אחד ימינה, תוך שהוא מסתכל במראה הקדמית כדי לראות שהוא לא חותך אף אחד.
"העולם המקביל קורה בעצם כאן?" שאלתי אותו והסתכלתי עליו. הוא הנהן אליי וחזר להתעסק בכביש. החלשתי קצת את המוסיקה והסתכלתי עליו.
"דן דן אתה באמת רוצה להתחיל להיכנס לשיחה כזו עכשיו? לא עדיף שהכל יהיה שמח, נמצא אותו, נדבר איתו, נבין מה קורה ובעיקר נתרכז בו, לא בנו?"
"זה אומר שהתשובה שלך שלילית." הוא אמר מיד. עצמית את עיניי לשנייה אחת ונשנעתי על אחורי הכיסא. הוא הסתכל עליי וגיחך גיחוך קטן.
"מה אתה מצחקק?" שאלתי בחיוך ועלה לי חיוך על הפנים. הוא צחק צחוק חזק יותר עכשיו והסתכל עלי בפנים מחייכות. גלגלתי עיניים וצפיתי בו.
"תעשי את זה שוב." הוא אמר. הסתכלתי עליו לא מבינה. "תגלגלי עיניים, זה נורא מצחיק כשאת עושה את זה."
"אתה דפוק בראש.." נאנחתי.
"קצת," הוא אמר בחיוך ועבר לנתיב השמאלי כדי לעקוף רכב שנסע לאט, "אבל אני פשוט מנסה להוציא מכל הנסיעה והשיחה הזו קצת טוב, קצת שמח. אם את רוצה לדחות אותי אז לפחות שאני אקבל את זה בצורה שתשמח אותי, בצורה קלילה, לא שארכין את הראש כמו ילד עזוב ו.. את יודעת.."
"אף אחד לא אמר שדחיתי אותך, אולי בעקבות המעשים המפגרים שלך אני אדחה אותך." אמרתי מיד בחיוך. האווירה הייתה כל כך קלילה שזה הפליא אותי. אני ודן מדברים על מערכת יחסים שאולי נכנסים אליה שוב, ואנחנו מתנהגים כמו צמד מסטולים. מזל שהאווירה הזו לא פגעה ביכולת הנהיגה של דן, אחרת הלך עלינו. תרתי משמע.
"דן, מה קרה עם יהלי?" שאלתי אותו אחרי כמה דקות של שתיקה. הוא הסתכל עליי במבט חטוף וחזר להסתכל על הכביש. הוא אמר לי שזה הסתיים יום או יומיים אחרי שבאתי אליו, כמו שהוא אמר לי בשיחה אחרי המשמרת בבית הקפה. הנהנתי אליו בשקט והסתכלתי גם אני על הכביש.
"לא הרגשתי שזה יכול להמשיך," הוא המשיך ואמר, אפילו בלי שביקשתי, "הסכמתי עם כל מילה שלך. הסתכלתי על עצמי ושאלתי את עצמי לאן הדרדרתי ומה עשיתי, וכמה פגעתי בך וכמה אני אפגע גם בה. זה לא היה כל כך קל, גם ספציפית איתה הרגשתי ש.. ששיחקתי ברגשות שלה יותר מידי. שגרמתי לה להתקרב ובסוף אני זורק."
"אתם?.." שאלתי, לא מאמינה שיש לי כל כך הרבה אומץ לשאול שאלה כמו זה. הוא הנהן אליי בשקט. לא מבזבז זמן הילד.
"אפשר לעבור נושא?" הוא ביקש ופנה שמאלה. אחרי נסיעה של זמן על הכביש הראשי הזה עברנו לכביש ראשי אחר. זו באמת נסיעה ארוכה, וקצת מייגעת כרגע.
"שאל משהו." אמרתי לו.
"זה יהיה קצת בוטה." הוא הזהיר אותי מראש. הנהנתי אליו וחיכיתי שימשיך לדבר.
"את לבושה בשמלה קצרצרה, יפה אגב, מחייכת ואני רק נמס, ויושבת ממש לידי, יותר קרוב משהאזת להתקרב בזמן האחרון. את מצפה שאני לא אתחרמן מזה?" הוא שאל. הסתכלתי עליו מופתעת והרגשתי שהלחיים שלי מתחילות להאדים. הוא צחק וחזר להסתכל על הכביש, מחייך לעצמו חיוך קטן ומרוצה. אני חייכתי לעצמי ונשכתי את שפתי.
"ואת עושה גם את זה, יופי באמת, בוגרת." הוא צחק והצטרפתי לצחוקו. שכחתי כבר שלפעמים כל כך קל איתו, ונעים איתו, ומצחיק איתו. לא סתם העברתי זמן כחברה שלו, לא סתם הפגישות שלנו היו כל כך טובות, זורמות, מצחיקות. בנאדם עושה טעויות, וחשוב לראות שהוא יודע להתנצל עליהן- הוא ידע טוב מאוד. אז יש סיבה שאני אמשיך לשנוא אותו? לא סיבה שנראית לעין.
אחר כך ישבנו בשקט באוטו, הגברתי את המוסיקה כדי שנפסיק קצת לדבר, נחשוב על מה שזרקנו לחלל האוויר בחצי השעה האחרונה. השירים שלו גרמו לי לחייך, אוסף בין שירים מלפני עשור, לשירים הכי חדשים שיש, חלק באנגלית וחלק בעברית, מרגיעים לא מרגיעים. נשענתי על הכיסא הנוח, מסתכלת לצדדים, בוטחת לגמרי בנהיגה של דן, בוטחת בו שהוא גם יודע לאן נוסעים, כמו שגם הטלפון שלו יודע לאן נוסעים. אף אחד לא חיפש אחד מאיתנו, הטלפונים נשארו שקטים. כשהגענו לרמזור, הראשון מזה כמעט עשרים דקות של נסיעה רצופה, דן עצר מאחורי אוטו וראיתי אותו מעביר את מבטו אליי.
"מה?" שאלתי אותו רגועה, כשראשי עדיין על הכיסא ורק סובבתי אותו שמאלה.
"אני אמשיך לחכות אלא אם כן תגידי לי להפסיק לחכות." הוא אמר. ראיתי בזווית העין מכוניות מכיוון אחר פונות וידעתי שיש עוד זמן עד שהרמזור שלנו יהפוך לירוק. הוא גישש אחר ידי ואז החזיק בה, כשראשי עדיין שעון על משענת הכיסא. הוא הרים את ידי ונישק לגב כף היד שלה, ואני צחקתי צחוק קטן כשהניח באיטיות אותה בחזרה על ברכי והחזיר את ידו לאיזור מושבו.
"אתה חושב שהוא בסדר?" החלפתי נושא.
"מי, ליאור?" הוא שאל והסתכל לרגע במראה העליונה.
"לא, סבא של דודה שלי. בטח ליאור." גיחכתי.
"הבנאדם בחיים לא התנתק ממני לכזה זמן, ובטח לא נעלם למחוץ לעיר, אז אני לא יודע. את רוצה להגיד לי מה את חושבת שגרם לו לברוח? זה לא הדר.. עם הדר הוא יכול היה להתמודד."
"אני חושבת שזה אוסף של דברים," אמרתי, מרגישה ממש לא נעים להגיד לו את הסיבה שאני חושבת שבגללה הוא ברח. אני בכלל לא יודעת מה הוא יחשוב כשהוא יראה אותי, ומה הוא יגיד, ומה הוא יעשה. הוא התרחק ולא ענה לשום שיחה, המכשיר נשאר לא זמין במשך מספר ימים. ברור שהוא היה צריך מרחק, ברור שהוא לא רצה לשמוע ממני.
"מאיה, אני יכול להתמודד עם זה. קרה ביניכם משהו נכון?" הוא שאל. העברתי אליו את מבטי במבט עצוב. המכונית שוב עצרה לאורו האדום של רמזור. טיימינג רע. הנהנתי אליו בשקט והרכנתי את ראשי.
"למה שהוא יברח? הוא רצה בזה מהרגע שהגעת חזרה לבית הספר." הוא אמר לי. הרמתי אליו את מבטי ונאנחתי. הוא גיחך ואמר שהוא מופתע שידעתי, ואני אמרתי שליאור סיפר לי על זה בשיחה לפני שהוא הלך. הוא החליף את מבטו למבט הלא מבין, וטען שהוא פשוט לא מבין למה הוא נסע רחוק.
"בלבלתי אותו אני מניחה.. גרמתי לו לחזור לאדם שהוא כל כך רצה לשכוח שהוא היה." אמרתי. פנינו שמאלה עם השלט שמורה לכיוון הוד השרון. אנחנו מתקרבים, עם כל כך הרבה רגשות בפנים, כל כך טעונים. הוא הנהן אליי והתעסק בנסיעה, ואת השאר, עד להגעה לרחוב שבו ליאור נמצא, העברנו בשקט. דן מצא חנייה ודומם את המנוע. שנייה לפני שיצאנו הוא אמר לי שלמרות הכל, הוא לא מתייאש. שהבחירה היא בסופו של דבר שלי, בינו לבין ליאור, ושהוא פשוט רוצה לדעת אם יש עוד על מה להילחם, כי הוא מוכן לעשות את זה. התקרבתי אליו ונתתי לו נשיקה אחת בלחי, רצינית, עמוקה. ויצאתי מהדלת שליד הנהג. אם קודם היה קשה, כנראה שעכשיו הולך להיות קשה פי כמה.