רז הירח המלכותי ~ פרק 3

ג'יין 08/07/2015 701 צפיות אין תגובות

פרק 3: שחר מפציע, תחילת יום

היא ישבה ולגמה באיטיות משקה חם ומהול במים.
הוא ישב נוקשה בכיסאו ובדק מסמכים.
היא רחצה את הכלים, ידיה טבולות עד המרפקים בסבון ובקצף.
אורניה למסורק התרווחה בכיסא הנצרים שלה, מבטה ומחשבותיה נדדו הרחק, החל מהמשרתת הנאמנה שלה, העומדת ליד הכיור, וכלה בבעלה, אזוב למסורק, איש עשיר ביותר, שעיניו ריצדו במבט מוטרד על הדפים. לפתע, התפרצה משרתת צעירה לחדר המפואר, שהיה מקושט במראות. "גבירתי, אדוני, יש שתי בנות בחוץ שאיחרו. מה לעשות איתן?" התנשפה הבחורה. "הממ? " האדון המכובד והנוקשה למראה, הרים רק לרגע את מבטו וחזר לעיון במסמכיו. הגברת הביטה בה בקרירות. "הנוהל הרגיל, כמובן." אמרה בקול צונן. המשרתת קדה, וסגרה את הדלת. כעבור דקה, נשמעה נקישה מהוססת. אדון למסורק אמר בהיסח הדעת: "יבוא", והדלת נפתחה באטיות, כאילו האדם הפותח אותה לא רוצה שתיפתח. שתי ילדות נכנסו לחדר. גברת למסורק נאנחה. היא הכירה את הזוג היטב. לפחות אחת מהן. "כן, רומי, מה הפעם?" קולה היה חסר סבלנות וקצר רוח. "רז" אמרה הילדה בזעף ולחצה לעידוד את ידה של הילדה הכחולה שלידה. "חוצפנית! איך את מעזה לדבר כך אל גבירתך, שמאכילה אותך מכספה הפרטי?!" מצב רוחה של האישה לא היה מרומם, מה שבטוח. הקטנה שעמדה מבוישת הרימה בזהירות את מבטה ומדדה את הגברת בעיניה, משערה השחור הנתון בתוך כובע קש מגוחך צבוע בוורוד, בשמלה הפרחונית ובגופה המלא והעגלגל עד לנעלי הלק האדומות שלה. "על מה את מסתכלת, חצופה קטנה וכחולה שכמותך?!" זעמה זו, פניה העגלגלות מתאדמות ועיניה נפערות בכעס. היא התקרבה, נועצת את עיניה השחורות החודרות בעלווה וסיננה בין שיניה החשוקות: "את, תיזהרי, אני ראיתי איזו תינוקת מפונקת נכנסת לפה, עוד מהרגע שעברת בשער!" באומרה את חלקו האחרון של משפטה היא רקעה ברגלה על רצפת העץ שחרקה תחת נעלה. הבנות נרתעו ורז מלמלה: " אה… אני חושבת שאנחנו צריכות ללכת לשיעור… " היא בלעה רוק. "לכו, קישטה" נבחה עליהן המנהלת והסתובבה בכעס. "מה את עומדת כמו פסל, תתחילי לעבוד, איטית כמו חמור בן שבעים!" הן הספיקו לשמוע אותה צורחת על המשרתת המסכנה, שקרצפה את הרצפות, מבעד לדלת שנטרקה בחמת זעם. הן התגנבו לחדר האוכל ורז התיישבה ליד לבנדר, שעורה לבן כגון הקצפת, שערה בהיר ומתולתל ועיניה צחקניות. "לב, " לחשה רז לילדה היפיפייה בשם החיבה שחיברה לה, "מה -" אך לבנדר השתיקה אותה בחופזה: "אסור לדבר בשעת האוכל! לופה פה, שקט. " היסתה אותה חברתה בת גילה. לופה כן עמדה שם, נשענת על הקיר הדהוי ומעבירה את מבטה על הילדים, מידי פעם נוזפת בילד זה או אחר. 'לופה' היה הכינוי שהוענק לאחראית על התינוקות והפעוטות. היא התגוררה בחדר קטן שהוקצה לה בסוף אגף התינוקות, שבו היו משחקייה וחדר שינה גדול שבו ניצבו כעשרים מיטות, מכסת התינוקות שיכלו לגור בבית היתומים. לופה טיפלה בפעוטות במסירות רבה ודאגה להם. היא הייתה מוציאה אותם לטיולים, מאכילה, מלבישה ועושה הכל למענם. לופה גם הייתה אחראית לשמור על השקט בחדר האוכל, שהכלל הקבוע והכתוב על שלט בכניסה, מעל ראשם של הילדים הוא הססמה הידועה: "אין משיחים בשעת הסעודה". לופה העירה בעדינות ושידלה את הילדים הפטפטניים לאכול על ידי סיפורים. כעת היא נשענה על הקיר והציצה בשעון התלוי מעל קומתה הנמוכה. לופה הנמוכה והרזה נאלצה למתוח את צווארה בכדי לראות על איזו ספרה מצביע המחוג האדום. היא העבירה מבטה על פני הילדים היושבים על יד השולחנות המסודרים בקבוצות על פי חדרים, על פני החדר הגדול שעל חלונותיו הריבועיים נתלו וילונות שחורים כבדים, שהחשיכו את האולם. דלת חומה פשוטה ורעועה הובילה למטבח המזערי שבו בושלו הארוחות התפלות וחסרות הטעם שקיבלו דיירי בית היתומים. במטבח עבדו שלוש משרתות, נשים צעירות יחסית, עניות ומושפלות, שמנהלת הבית קיבלה אותן לעבודה. בתנאים משפילים מאוד, כפי שהגברת אורניה למסורק בזה לכל מי שלא חיבבה או שמעמדו נמוך משלה. שלוש הנשים היו מבשלות את ארוחת הערב וארוחת הבוקר ומנקות את המטבח, אלא אם נענש ילד על מעשה שעשה ואז היה מקבל "תורנות מטבח". אלא שזו לא הייתה תורנות כלל, זה היה עונש השמור לכל ילד שהתפרע, לא נהג בכללים שהמנהלת קבעה או התנהג באלימות, אף אם הייתה זו פעם ראשונה וחד פעמית, תמיד אורניה למסורק הענישה, ולא שחררה אף ילד מעונשו ולא הייתה נחמדה לאף ילד, רק שנאה את כולם. למעשה, האישה הזו מעולם לא אהבה ילדים ותמוה היה הדבר בעיני כל ילד וילדה ששכנו בבית המחסה. לפתע קמה לופה מכיסאה בקצה החדר, ליד דלת המטבח והכריזה: "זמן לימודים! כל הילדים לחדרים! סריקה בעוד כעשר דקות!" כאיש אחד קמו הילדים הצעירים, כחיילים לפקודת מפקדם והסתדרו בקבוצות לפי החדרים וכך, בטור של שלושים ושישה ילדים אוחזים ידיים התפזרו לחדריהם, שלושה ילדים בכל חדר – סך הכל שנים עשר חדרים. רז צנחה על מיטתה וקפצה בבהלה כששותפתה לחדר, אמה, הגיחה מחדר האמבטיה וצחקקה: "בית ספר!" זמרה בקולה העליז והשובבי, מקפצת ליד רז ועלווה שירדו ממיטותיהם והציצו מבעד לדלת חדרם, מספר שבע. "לופה פה!" לחשו הילדים מחדר לחדר. לבנדר רצה לרז ולחשה לה: "לופה בקצה המסדרון, היא הייתה בקומה שלנו הרגע!" ונעלמה מעבר למדרגות, לחדרה שבקומה התחתונה. "בקומה למטה יש את ששת החדרים הראשונים ובקומה הזו את ששת החדרים האחרים. אנחנו מספר שבע ואם היא הייתה הרגע אצל לבנדר, בחדר חמש…" רז נעמדה במהירות על הרצפה, החליקה ויישרה את הקמטים בבגדיה, העמידה את אמה בת התשע ועלווה הקטנה לצידה, יישרה את משקפיה הנוטים-ליפול של אמה, והשתדלה לנשום כרגיל ולא להראות למשגיחה את התנשפותה. הן חיכו בדממה, מחליפות מבטים מתוחים זו בזו ולופה לא באה. הדקות עברו לאט, לאט, מתי היא תבוא? רז עצרה את נשימתה, היא שמעה את הצעדים קרבים. "החדר הזה שקט מאוד" שמעו שלושתן אותה מציינת לעצמה, פותחת את הדלת. לופה בחנה את הבנות בעין חודרת והורתה להן לצאת החוצה, כמו תמיד, בעת שהיא סורקת את חדרן. "יפה מאוד, החדר נקי ומסודר, הראו לי אתכן." ציוותה לופה והתבוננה בשערה המזדקר של האלפית שלא היה אכפת לה איך היא נראית כלל, הרי היא "מושאלת", לא צריך לדאוג שלא יאמצו אותה. הילדה השנייה, ממוצעת בגובהה, שערה חום כהה ועיניה כהות אף הן, עורה כצבע השוקולד, חום ושזוף, וודאי ירושה גנטית מהוריה שנטשו אותה לחסדי המקום, שכן לא יצאו מעולם לחוף הים. רוחבה מעולה, היא רזה אך לא כחושה, חשבה בשביעות רצון המטפלת. וזו שבאמצע… רזה מידיי, כחושה, תלתלים מרדניים… לופה המהמה בשאט נפש. למה לא לוקחים אותה כבר מכאן? אני צריכה לגדל אותה ללא תועלת! "בזבוז.." מלמלה. "צאו" הורתה וסגרה את הדלת אחריה. על יד פתח הבניין כבר עמדו הילדים בשלישיות הקבועות, ממתינים ליציאה. "אחרי" פקדה לופה בקולה הקפוא והובילה אותם בשבילים הבוציים, לבית הספר, "האורן המושלג".


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך