אהבה זה חרא

אני אוהבת אותך, זה נכון. גם אמרתי לך את זה לא פעם, ככה שאתה יודע, גם אם לא בתור בן זוג.
הבעיה במילה הזו היא המנעד שהיא נעה בו; בין אם לאהוב אותך כבן זוג, כידיד או סתם כמכר שפה ושם יוצא לי לדבר איתו.
אני לא יודעת למה, אבל זה כל הזמן משתנה בי.
אני לא אשקר, הסיפור איתך התחיל כקראש בכלל, אז אפשר להגיד שבאותה תקופה אהבתי אותך סתם כמכר ולא מעבר לזה, אבל ההבדל הוא, שמבין הקראשים האחרים שהיו לי, ידעתי שאיתך יש לי סיכוי.
אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו, כשדיברנו בכלל על מתמטיקה, נושא לא מי יודע מה מעניין או מלהיב, אבל מה שכן, למי אכפת?! דיברתי עם הקראש שלי!
השיחה הזאת הייתה אדירה ובזכותה גם התחלנו להיות בקשר טלפוני ולדבר בווצאפ זה עם זו. השיחות היו יבשות למדי, ובכל סוף שיחה, אחרי שאיחלנו אחד לשני לילה טוב, תחושת ההחמצה הכתה בי שוב ושוב. לא רציתי לוותר, רציתי לנסות, עד שתיפתח בפניי ותפסיק לאטום את עצמך.
זוכר את הפעם ההיא שאמרתי שאתה אגוז קשה לפיצוח? זה די הצחיק אותך, אבל החיוך האילם שהתנוסס על פניך וזה שלא אמרת דבר להגנתך, גרמו לי להבין שאתה מסכים איתי.
אני לא אשקר, אני רציתי אותך כל כך. היו ימים שלמים שחשבתי עליך ועליי וכמה טוב הסיפור שלנו היה יכול להיות אם היינו ביחד, אז מה הפלא שהדמעות הפציעו וההתייפחויות גם הן לא נתנו מרגוע?
היו ימים שאיבדתי את התקווה, שחשבתי שזהו, שכבר תמצא לך מישהי אחרת ואת ההזדמנות שלי פספסתי.
אבל אז, אני זוכרת ששלחת לי הודעה קצרה ופשוטה שברגע אחד הלהיטה את ההרגשה שלי והחזירה את כל אותם ריגושים ותקוות שהיו לי בהתחלה – "היי, התגעגעתי".
אני לא יודעת מה להגיד, אני כל כך שמחתי, כל כך ייחלתי לעצמי שאהיה איתך מחד, והשתדלתי כמה שפחות להראות לך את זה מאידך.
אבל זה לא משנה, המשכנו לדבר, והתקרבנו זה לזו לאט לאט.
אמרת לי לא פעם שאני יפה לדעתך, שאני מקסימה והחמאת לי כל כך הרבה, אני באמת הרגשתי יפה בזכותך ונאהבת, וזו התחושה שהשתוקקתי לה כל חיי – שמישהו יאהב אותי כמו שאני באמת.
אבל זה מוזר, כי זה נכון, באותה תקופה האהבה שלי אליך מ"סתם מכר" השתנתה לאהבה של "בן זוג".
ככל שהתקרבנו יותר ויותר וגיליתי בך עוד צדדים, אני לא יודעת למה, הפרפרים שהיו לי בהתחלה נעלמו כלא היו. אולי כי גיליתי שבכ90% מהזמן אתה לא רציני בכלל או אולי בכלל מכיוון שבאיזשהו מקום הרגשתי שאתה קצת אובססיבי לגביי, ואני כזאת שצריכה את המרחב שלה.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני עוד אוהבת אותך, שזה לא הגיוני! אתה בחור כל כך מקסים וטוב לב, אתה חכם, אתה נראה מדהים ובאמת שלא חסרות לך מעלות, אז למה הלב אומר אחרת?
גם החברים תמכו, כולם אמרו שאנחנו מתאימים ושכבר נהיה ביחד, אבל בתוך תוכי הרגשתי שזה לא זה.
המונח "אהבה" שוב שינה ערך אצלי, ומאהבה של בן זוג הפכת לאהבה של ידיד.
אז זה נכון, היו כאלה שאמרו לי שאני צריכה לנסות כדי באמת לדעת והיו גם כאלה שאמרו לי שאם אני מרגישה שזה לא זה, אין טעם לנסות, ושלכל דבר יש את הזמן שלו, ואם זה לא אתה, כנראה זה מישהו אחר.
אז למה, למען השם, למרות כל המגוון והשפע של הבחורים הטובים שמסתובבים וסובבים אותי, אני ממשיכה להתעקש ולהצטער על ההחלטה של להישאר ידידים, כאילו אתה הטוב היחידי בעולם?