נפילה

אתם יודעים מהי התחושה של הנפילה? כמו כשאתם ברכבת הרים והבטן שלכם מתהפכת, כאילו כל שנייה אתם עומדים למות, אבל באותו רגע אתם גם חופשיים. זוהי נפילה. אבל רכבת הרים לא מובלילה אל מוות, נפילה כן. נפילה אמתית, כזו שמתחילה בגובה עצום. וכמו רכבת הרים, גם היא משחררת.
לנפילה שלי לקח זמן להגיע; כמו ברכבת הרים היתה דרך ארוכה ומטלטלת עד שנפלתי, וברגעים האחרונים עליתי למעלה כשכולי ציפיה ובפחד מפני הנפילה. הנפילה שלי לא קרתה כי החלטתי לעלות על איזה מתקן, אלא כי החלטתי לא להחליט. נתתי לחיים לסטור והחלטתי לספוג את זה. שוב, ושוב, ושוב… ועכשיו, אני נופלת. לא ברכבת הרים, לא איזו נפילה עצמית שתשלח אותי למחלקה פסיכיאטרית, נפילה אמיתית.
זה הכל התחיל ביום בו החלטתי להביט החצה מהחלון בחדר שלי. אני זוכרת איך הייתי מביטה בחלון וחושבת לעצמי כמה כיף יהיה לקפוץ, לרחף, וכמה כיף יהיה השחרור של הנפילה אל האדמה. הכל יגמר, זהו, אני לא אצטרך להרגיש כלום. אבל כל פעם מחדש פחדתי. אבל לא היום, לא עכשיו, עכשיו אני מרחפת חופשייה.
אדם צריך לעבור הרבה עד שהוא מחליט שהמוות עדיך על החיים, ואני עברתי מספיק.
אני נופלת, אני מרגישה את הרוח מצליפה בפניי, אני רואה את הציפורים מביטות בי, אני שומעת את הוריי רצים לבדוק מה קורה, אני יכולה לראות את אחי מבין מה הוא עשה, אני נזכרת בכל הרגעים שגרמו לי להגיע לכאן, אני מתחרטת, אני כבר לא מתרחטת. לרגע אני מתחילה לחשוב שאולי הגובה לא יספיק, אולי אני לא באמת אמות, אולי גם אם כן להורי לא יהיה איכפת, אולי אח שלי ישמח שאני לא שם, אולי אני אתעורר מעולפת על הריצפה ואראה את כולם סביבי, אולי הם אפילו לא יהיו שם לבדוק מה שלומי, אולי אני אחיה, אולי אני אמות; ואז…