אלכסנדריה| פרק שביעי – כלבה נוטשת.
אני ומייק חזרנו הביתה מאוחר באותו ערב. הייתי אחוזת אימה מהרגע שבו הבנתי שיש לי צלקת על הגב – עד לרגע שבו נעלתי את הדלת של החדר שלי פעמיים, ליתר ביטחון.
עכשיו הייתי בטוחה שכול החלומות המטופשים שחלמתי הם שברי זיכרון שחזרו אליי. מייק דקר אותי וניסה לפרוץ את הדלת לחדר שלי בזמן שאני עמדתי עם הסכין. מה קרה אחר כך? הוא הצליח לפרוץ אותה ולהשתלט עליי? איך הוא מסוגל לדקור את אחותו? ואיך לעזעזל הגענו למצב הזה?
ההיגיון הבריא התנגד לרעיון בכול תוקף. מאז שהתעוררתי מייק היה זה שלא הפסיק לדאוג לי. זה נראה כאילו הוא האח המושלם והחבר הכי טוב שלי. אז למה לעזעזל הוא ירצה לדקור אותי?
הראש שלי איים להתפקע ומהרתי לעבר השידה שלי, מוציאה משם את משככי הכאבים שהרופאים רשמו לי.
רק אחרי שבלעתי אותם הבנתי שאני בוכה, ההיסטריה השתלטה על כול הגוף שלי. פחדתי כול כך, פחדתי מאחי הגדול.
מהרגע שבו גיליתי על הצלקת נאלצתי להעמיד פנים שהכול בסדר. ניסיתי לגרום לרגליים שלי להפסיק לרעוד ולעלות חיוך מזוייף על פני, פחדתי שמייק ישים לב שמשהו השתנה בהתנהגות שלי או יותר גרוע – שהוא יבין שאני זוכרת את מה שהוא עשה.
אך נראה כי מייק לא הבחין בשינוי, הוא המשיך לדבר ולהתבדח בשארית הערב, אוכל את הוופל בלגי שלו עם החיוך התמידי על פניו. כשהגענו הביתה מהרתי למלמל משהו על כאבי ראש ולרוץ לכיוון החדר שלי, מסתגרת מפניו.
תהיתי לעצמי אם גרייס וריק יודעים על כול מה שקרה בנינו, גרייס יודעת שהבן שלה דקר את הבת שלה?
ואם כן איך הם מסכימים להשאיר אותי לבד איתו?
החלום שוב עלה וצף במחשבותיי וניסיתי לעבור על כול פרט ולהבין מה בדיוק קרה שם. אך לא משנה כמה התאמצתי לא הצלחתי להיזכר בוויכוח שהיה לנו לפני, או ברגע הדקירה עצמה.
כול מה שהיה לי זה הזיכרון של מייק המבועת נועץ מבט בגבי ואומר שאנחנו צריכים לקרוא לאמבולנס. האם הוא התעשת על עצמו אחרי שעשה את מה שעשה? האם הוא התחרט אחר כך?
מהרתי לנגב את הדמעות שעדין זלגו במורד הלחיים שלי ולהתרומם, חייב להיות משהו בחדר שלי שיזכיר לי את מה שקרה. חייב להיות משהו בחפצים האישיים שלי.
אך ככל שחיפשתי הבנתי שלא אמצא כלום, כנראה שעם מעבר הדירה גרייס וריק שכחו הרבה דברים שהיו פעם שלי בבית הקודם שלנו.
הדבר היחיד שנשאר לי ממייק הוא התמונה הממוסגרת שלנו בשחור לבן. הרמתי אותה בפעם המי יודע כמה והבטתי בה. מה קרה בנינו? מה עשיתי שהכעיס אותו כול כך?
באותו רגע רציתי לזרוק את התמונה ולנפץ אותו על הריצפה, אך לא עשיתי את זה. ידעתי שזה יגרור שאלות מצידה של גרייס, ולא רציתי שהם יגלו שאני זוכרת פרטים מהעבר עד שאדע בדיוק מה קרה שם.
אבל איך אגלה?
הוצאתי את התמונה מהמסגרת ובחנתי אותה מקרוב. נראנו מאושרים מידי, החיוכים שלנו היו מדבקים ובכלל לא נראה שפחדתי מאחי.
פחדתי ממנו בכלל? הרי בחלום הראתי לו את הפצע המדמם והייתי רגועה בצורה מחשידה. בעצם, בחלום נראה כאילו בכלל לא אכפת לי שמייק דקר אותי. מה לעזעזל קרה שם?
זרקתי את התמונה על הריצפה בתסכול, מסרבת להתסכל על התמונה השקרית הזאת. מבט קצר לעבר הריצפה גילה לי שהתמונה נחתה הפוך, ומאחוריה היה כתוב משהו.
מהרתי להרים אותה שוב, בוהה בכתב העגול והמסורבל שהופיע מאחור:
" סמיילי, תמיד תהיי אחותי האהובה. אוהב אותך מכאן ועד למאדים – מייקי שלך".
את הימים הבאים העברתי בפחד תמידי מפני מייק. ניסיתי כמה שפחות להישאר איתו לבד, וכול הזמן התחמקתי ממנו כשהציע שניצא לטייל רק שנינו.
למזלי סוואנה אירחה לי חברה כמעט בכול יום וככה הצלחתי לתרץ תירוצים למייק ולהתחמק ממנו.
סאוונה הציעה לי להצטרף אליה ולחברים שלה לחזרת ריקוד בביתה של קסיי, אך אני דחיתי את ההצעה לפעם אחרת, לא חשבתי שאוכל להתרכז במשהו אחר חוץ מבמייק. תהיתי לעצמי מתי הוא יחזור לקולג' ויעזוב אותי במנוחה. נדמה היה שאני גרה עם אוייב באותו בית, אוייב שהמוח שלי יצר לעצמו.
ביום שישי בשמונה בבוקר ישבתי על המיטה שלי, רגלי הימנית מקפצת במקומה. לבשתי ג'ינס ארוך וחולצת טריקו צהובה וחלקה. השיער שלי היה מפוזר על כתפי ולא יכולתי לחכות לרגע שבו סאוונה תגיע כדי לקחת אותי לחנות המזכרות שבה היא עובדת. היום הייתי צריכה להעביר משמרת עם ברוק, ויותר חשוב מי זה – להיות רחוקה מהבית וממייק למשך יום שלם.
בשמונה וחמישה שמעתי את פעמון הדלת מצלצל ומהרתי לחטוף את תיק הגב הקטן שסידרתי ערב לפני, שמה בו כמה פירות וחטיפי אנרגיה למשך היום.
ברגע שירדתי לקומה התחתונה הבחנתי במייק עומד מול סאוונה, היא סיפרה לו משהו בהתלהבות גלויה והוא צחק, גורם לצמרמורת לעבור במורד גבי.
"היי סאוונה," גייסתי את הקול הכי עליז שלי ומהרתי לעמוד לצידה, "בוקר טוב." יריתי לכיוונו של מייק.
סאוונה קפצה עליי בחיבוק מוחץ ומייק כהרגלו חייך לעברי, "בוקר מעולה. לאן זה?".
"אתה זוכר שסיפרתי לך שאני מתחילה לעבוד בחנות שבה סאוונה עובדת?", עוד חיוך מזוייף. שייתן לי ללכת כבר, הרגשתי את הצלקת מעקצצת בגבי.
"לא." מייק עיוות את פניו בשאלה.
"חשבתי שסיפרתי לך-" ניסיתי לתרץ, יודעת טוב מאוד שהחסרתי ממנו את הפרט הזה.
"אני עובדת שם כבר שנים. אין לך מה לדאוג, חוץ מי זה לא יזיק לאחותך להכיר קצת את הסביבה." סאוונה דיברה מהר, מצילה אותי.
מייק משך בכתפיו " איפה זה נמצא?".
"לא רחוק מכ-"
"או זה ברחוב מיין. ממש בהצטלבות של מיין וגלבר, אתה מכיר את האיזור?" נעצתי בסאוונה מבט עצבני, לא רציתי לתת לו את הכתובת של החנות בכוונה! אני לא צריכה לתת לו עוד הזדמנויות כדי להישאר איתי לבד…או יותר גרוע, כדי לעשות לי משהו.
"בטח שאני מכיר. אוקיי, אמ…" הוא הביט בנו בחיוך, עניו השחורות מביטות בי "בואו אני אקפיץ אתכן לשם."
"לא צריך." אמרתי את זה מהר, בלי לחשוב. סאוונה כיוותה את גבותיה ומייק הביט בי בפליאה. "כלומר, אני עדין צריכה את הזמן הזה בשביל שסאוונה תסביר לי בדיוק מה הולך שם וכאלה," הרגל שלי התחילה לרעוד, " והדרך לשם לא ארוכה בכלל."
מייק שוב משך בכתפיו והעביר את ידו בשיערו השחור, גורם לסאוונה להזיל ריר. "איך שאתן רוצות. אז אני אבוא לאסוף אותך בערב, מתי את מסיימת אנני?".
"בשמונה." סאוונה שוב ענתה במקומי ואני התפללתי שהאדמה תבלע אותי באותו הרגע. זה בדיוק מה שהיה חסר לי.
"מצויין. אז בשמונה אני אחכה לך מול החנות," הוא פנה להביט בסאוונה, "בהצטלבות של מייק וגלבר, נכון?".
רציתי להרוג את סאוונה ברגע שיצאנו מהבית, אך במקום זאת נאלצתי להקשיב לדיבור הבלתי פוסק שלה על מייק.
"תגידי יש לו מישהי? הוא פשוט מושלם!", הוא חזרה על אותו משפט כמה וכמה פעמים בהמלך השיחה, גורמת לי לגלגל את עניי. מעניין מה היא הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת על כך שהוא לא רק חתיך, אלא גם מטורף שדקר את אחותו הקטנה.
סירבתי לענות לה על שאלות שהיו קשורות למייק, אך נראה שלסאוונה לא אכפת והיא בירברה על אחי כול הדרך לחנות. אם לא הייתי חוששת כול כך ממייק וממה שהוא עלול לעשות לי, בטח כבר מזמן הייתי מתרגשת מהפגישה המחודשת עם ברוק. בשבוע החולף חשבתי עליו מידי פעם, תוהה לעצמי למה הוא החליט שדווקא אני צריכה להעביר איתו את המשמרת של היום. האם זה רק משעמום? או שאולי השיער הג'ינג'י שלי תפס את תשומת ליבו?
"את בטוחה שהוא ירצה שאעבוד כאן?" שאלתי את סאוונה בפתח החנות.
החברה החדשה שלי נראתה מבולבלת לרגע כשקטעתי את רצף דיבורה המהיר בבת אחת.
"מי?" היא שאלה וענייה החומות התכווצו.
"ברוק!" אמרתי, מתחילה לחשוש ממה שמצפה לי מעבר לדלת של החנות. בכול זאת, אני נשארת לבד עד הערב באותה חנות עם נער שאני לא מכירה.
נשמתי עמוק בזמן שסאוונה פתחה את פיה כדי לענות: "למי אכפת מברוק? ראית את אחיך?".
גלגלתי עניים ופרצתי בצחוק, הבחורה הזאת הזויה לגמרי! סאוונה פתחה את דלת החנות בתנופה, ושמעתי פעמון קטן מצלצל מתוך החנות.
"אני כבר איתכם!" שמענו את קולו של ברוק מרחוק וסאוונה פלטה צחקוק.
"הבחור הזה אף פעם לא עומד בכניסה! זה משהו." היא צקצקה בלשונה והתלהכה בחנות, בוחנת הכול כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא דורכת במקום הזה.
נעמדתי ליד הדלפק, סוקרת במבטי את המקום ותוהה לעצמי איך זה יהיה לעבוד כאן בין אלפי המזכרות הקטנטנות האלה, עם ברוק וסאוונה…
"במה אפשר לעזו-" ברוק הופיע מאחורי הדלפק, לבוש גופיה לבנה שחשפה את שריריו, ברגע שהבחין בנו הוא פרץ בצחוק.
"הייתי בטוח שתבריזי לי!", הוא צחק ויצא ממאחורי הדלפק, מתקרב לעברי. לשנייה קפאתי ולא ידעתי מה לעשות, ללחוץ לו את היד שוב?
אבל לברוק נראה שלא אכפת, הוא חיבק אותי ביד אחת, כאילו זה משהו שאנחנו עושים תמיד.
"מה נשמע?!" הוא שאל בקולו העליז.
אני בטוחה שהתחלתי להאדים כמעט מיד, גמגמתי 'היי' קטן ושמחתי שסאוונה הופיעה לצידי וקפצה על ברוק, מסיתה את תשומת הלב אליה.
"אתה רואה שאנני באה?" סאוונה חייכה לעברי אחרי שהיא וברוק התנתקו, ומבטו שוב עבר אליי.
"בטח שהיא תבוא! היא לא כלבה נוטשת כמוך." הוא אמר בחיוך ואני פרצתי בצחוק.
"האוץ ברוק," סאוונה צחקה גם, היא העיפה עוד מבט מסביב לחנות "נראה שאתה מסתדר לא רע בכלל לבדך."
ברוק משך בכתפיו "לא הגיעה סחורה כבר שבוע, אין כול כך מה לסדר." הם החליפו בניהם מבט מלא משמעות שלא הבנתי ואז סאוונה כחכחה בגרונה: "טוב אני חייבת לזוז לקסיי. שתיהיה לכם משמרת נעימה!".
היא טפחה על כתפו של ברוק ונתנה לי חיבוק קטן " תשמור עליה ברוקוס." היא קרצה לעברו, נפנפה לנו ואז נעלמה מבעד לדלת, משאירה אותי סמוקת לחיים מול ברוק.
"אז…" הוא הסתובב לעברי עם חיוך והדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לחייך בחזרה בבישנות. אני באמת לא זוכרת אם היו לי פעם ידידים בנים, או אם הסתובבתי עם כאלה בכלל. אבל ברוק נראה פשוט אלוהי!
"אז…" החזרתי לו בקירקור, מתפללת שיפסיק לנעוץ בי מבטים.
ברוק לא הפסיק לחייך, כאילו נהנה מכך שאני מסמיקה תחת מבטו, הוא העביר את ידו בשיערו השטני, " אולי תכלי לעזור לי קצת? סידרתי כול השבוע את החנות אבל לא הספקתי לסדר את הקיר האחרון."
"בט…בטח." ניסיתי להפסיק לגמגם, מורידה ממנו את עני ומביטה לעבר הקיר האחורי של החנות, עליו ברוק הצביע.
"מה אתה צריך שאני אעשה?"
תגובות (4)
טסת לחו"ל? ;)
מאוד אהבתי את הפרק. אולי מייק הוא פשוט אח-אובר-מגונן..
ברוק נשמע ממש חמוד!
תמשיכי :)
כןןן :) הייתי בספרד ;)
תודה רבה! ואולי מייק הוא באמת סתם אח מגונן מידי חחחח
המון תודה!
המשך היום בערב :)
ממש התגעגעתי!! היה כיף? אני כנראה מאוהבת בברוק סוואנה חמודה ומייק מלחיץ אותי קצת!! פליז תעלי כבר היו בערב!! <3 מושלם תמשיכי התגעגעתי אליך ממש!! חח הסיפור מהמם!!
גם אני התגעגעתי לתגובות שלך ! היה ממש כיף ;)
המון המון תודה מדהימה, אוהבת 3>