חכו ותראו...

פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 19

07/07/2015 1085 צפיות תגובה אחת
חכו ותראו...

הרצפה חלקה מסביבי, כאילו רטובה, או שאולי היא באמת רטובה?
מבעד לעיניים המטושטשות אני רק יכולה לראות שהיא אדומה, אדומה כמו…דם.
המחשבה על הדם בשילוב הריח החזק שלו מזכיר לי מה עשיתי.
דלת נטרקת מרחוק…או שאולי אני היא הרחוקה?
הצלילים עמומים, כאילו אני מתחת למים עמוקים.
צעדים מתקרבים ודלת נפתחת, פרצוף מוכר ולא מזוהה מופיע.
איך הוא הגיע? איך הוא ידע?
חושך.

**9 שעות לפני**
אני מרגישה טוב, הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב. אתמול ירד הגשם הראשון לעונה, גשם תמיד גורם לי להרגיש טוב יותר, מנקה את הכל, את המחשבות ואת הכאבים.
בכניסה לחדר האוכל יונתן מחכה לי עם כוס קפה. כשאני מושיטה את ידי לכוס הוא מחייך "זה דורש תשלום" חיוכו הופך לזדוני ובתגובה לכך גם חיוכי, אני מנשקת אותו "זה מספיק לתשלום?" הוא חושב על זה רגע ומנשק אותי שוב "לבנתיים" סוף סוף אני מקבלת את הקפה הנכסף.
אנחנו יושבים על ספסל עם קפה וסיגריה, צמודים. אנחנו נכנסים לארוחת הבוקר עם כולם, מעמיסים לעצמנו אוכל ומתיישבים עם בר, ליאור, נועה ואורן, כרגיל אלה עוד לא קמה. וכשאני צוחקת מבדיחה שיונתן סיפר והוא מנשק אותי על הלחי אני חושבת מחשבה אסורה, שהרבה זמן לא ההייתי כל כך קרובה לאושר. מחשבה אסורה כי זוהי התגרות בגורל, הרי ברור שמשהו יהרוס את בועת האושר שלי. הגורל הגיע בשלוש דמויות, אריאל נכנסת לחדר האוכל ואיתה שני אנשים מוכרים, אני קופאת, יונתן מרים את מבטו לחפש מה גרם לי להגיב כך וכשהוא רואה את אריאל ושותפיה הוא קופא גם ומחבק אותי, הוא מזהה אותם מתחנת המשטרה. כל חדר האוכל מסתכל כעת לכניסה לראות למי הגיעו האורחים הללו, אני יודעת שאני צריכה לקום אבל פשוט לא מסוגלת, אני יודעת שכשאלך לשם תתפוצץ בועת האושר שלי. אריאל מחפשת אותי בקהל, יש לחשושים בכל חדר האוכל. "אלכס?" היא לוחשת לי שהיא מוצאת אותי "את יכולה לבוא איתי?" אני קמה וכמובן שיונתן קם גם הוא, אריאל לא מתנגדת. כשאני יוצאת אני מרגישה עשרות זוגות עיניים נעוצות בנו, כולם מנסים להבין מה קרה ששוטר הגיע לאלכס.

אני יושבת בחדר של טובה על אחת מכורסאות הקטיפה הגדולות. אריאל, מצידי האחד. שירן, העובדת הסוציאלית של המשפחה בצד האחר, היא מלטפת את גבי ומסבירה. "בדרך כלל זה לא כך אלכס אבל בגלל שאת קטינה ועם כל…הסיבוכים שהיו במשפט הוחלט שבמקום שתגיעי לבית המשפט יגיע לכאן שוטר לספר לך את העונש של אבי" היא ממשיכה ללטף את גבי ולמרות שזה מציק אני לא אומרת דבר, כל כך הייתי רוצה שיונתן יהיה האחד שמלטף את גבי אבל השוטר ווילסון לא נתן לו להיכנס אז הוא מחכה לי מחוץ לחדר. "היית כל כך אמיצה אלכס" ממשיכה שירן "אני יודעת שזה היה קשה אבל שתדעי לך שכל הכבוד ובזכותך אבי יענש" היא מפנה את מבטה אל השוטר ווילסון ומסמנת לו שימשיך. הוא מכחכח בגרונו ואומר "אלכס, אני השוטר שלום ווילסון. נשלחתי על ידי בית המשפט לתת לך מידע על התנהלות המשפט והעונש שניתן לאבי קרזל" אני לא מגיבה והוא ממשיך "אבי הואשם באונס, ניצול יחסי מרות וניצול קטינה…" הוא ממשיך לדבר אך אוזניי אטומות, אני מרגישה שעברה שעה אף על פי שלפי שעון המחוגים שתלוי על הקיר עברו רק שתיים וחצי דקות. המשפט הבא של השוטר ווילסון שאני שומעת הוא "עונשו של אבי הוא שנתיים מאסר בפועל ועוד שישה חודשים מאסר על תנאי…" אוזני שוב נאטמות.
כאילו מתוך חלום אני מרגישה בי קמה ויוצאת מהחדר, אני בכלל לא בטוחה שאני שולטת בצעדיי, אני ממשיכה ללכת גם כשאני שומעת את יונתן קורא בשמי וגם שאני שומעת את שירן מונעת ממנו ללכת אחריי. אני פשוט ממשיכה ללכת ואם היו שם אנשים סביר להניח שהייתי ממשיכה ללכת דרכם.
בעוד שנתיים, מקסימום שנתיים וחצי אבי יפטר ממני, הוא יצא מהכלא ומה שהוא עשה לי יהיה רק חלק קטן בעברו, הוא ימשיך בחייו, אולי יתחתן אולי יקים עסק אבל הוא לא יחשוב עליי. בעוד שנתיים, אני אתעורר בבוקר והוא עדיין יהיה חלק ממני, בעוד שנתיים אני עדיין ארתע כשמישהו זר יגע בי.
בעוד שנתיים אני אהיה בשבילו כלום והוא יהיה בשבילי הכל.
אני מוצאת פינה שקטה ומחכה לבכי, הוא לא מגיע ואני עדיין מחכה.
גם כשעוברות שעתיים הדמעות לא יוצאות, גם כשיונתן מוצא את מחבואי ומתיישב לידי בדממה הן לא יוצאות.
"איפה הם?" אני לוחשת, קולי צרוד ומאומץ "השוטר הלך ושירן בחדר של אריאל, שכנעתי אותה שכדאי שאני אבוא אלייך קודם" אני מודה לו על זה, לא הייתי מסוגלת להתמודד כרגע עם שיחת 'איך אני מרגישה לגבי זה' של שירן, בעיקר כי חוץ מכעס אני לא יודעת איך אני מרגישה.

"אלכס ארוחת צהריים עכשיו" יונתן אומר ומעיר אותי מהרהורי, כלומר אני יושבת פה חמש וחצי שעות בשתיקה.
אני לא רוצה לאכול אבל נותנת לו להוביל אותי לחדר האוכל.
ואז קורה משהו שלא ציפיתי לו, שהוא לא ציפה לו, כשאני נכנסת לחדר האוכל כל השיחות משתתקות, דממה שוררת בחדר האוכל ועל העיניים מופנות אליי. יונתן מופתע בדיוק כמוני אך ממשיך כרגיל וכשאנחנו הולכים לשולחן הקבוע שלנו שיונתן מחזיק את המגשים אני שומעת לחשושים "אבי…אלכס…אונס…" אני שומעת בחור עם שיער חום לוחש לחברו השטני.
אני בורחת.
ליונתן לוקח רגע כי הוא נאלץ לעצור להניח את המגשים מידיו, בזמן שהוא מתמהמה אני כבר נעלמת.

יש עליי מעט כסף, פלאפון וסיגריות, זה מספיק לי. אני רצה לתחנת המוניות וכשהנהג שואל אותי לאן אני לא יודעת לענות לו. לאן אסע? לבית? לאמא השותקת ואבא הנעדר? אבל אין לי עוד מקום אחר…אני מדמיינת את יונתן עכשיו, מחפש אותי בהיסטריה בפנימיה, עוד מעט הוא יבין שיצאתי. אני לא יכולה לראות איש כרגע, גם לא אותו. "החשמונאים 4, תל אביב" אין לי ברירה, אני לא מסוגלת להישאר בפנימיה כרגע…אולי בכלל.
הטלפון שלי מצלצל, אני אפילו לא צריכה להסתכל כדי לדעת מי זה, הוא משתגע עכשיו אני יודעת אבל אני לא עונה לו…

מונית חונה. דלת נסגרת. מדרגות. בורחת לחדר. דלת נטרקת. אני צורחת.


תגובות (1)

העלתי את הפרק הבא :)

08/07/2015 12:25
9 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך