עיירה מושלגת: פרק חמישי

עשן הסיגריה שלי התערבב יחד עם אדי נשמתי, אך אני לא הרגשתי את הקור, הייתי אמורה, אך זה כמעט כאילו הקור לא נוגע בי, כאילו אני אדישה מכדי שהוא יוכל לגעת בי בכלל.
אהבתי את התקופה הזו, כאשר נראה שעומד לרדת שלג בכל שנייה, אהבתי את ההרגשה שיכול להיות שאני בתקופה שונה, שיכול להיות שאני במקום אחר, עם אנשים אחרים, רחוקה כל-כך מהעיירה המזדיינת הזו.
"יקירתי," אבי קורא ושנייה לאחר מכן הדלת הנפתחת."אני צריך עזרה." אני חייבת לומר שהרעש של הדלת הנפתחת הפריע לי יותר מפלישתו של אבי לדממה הנחמדה שלי.
אתם מבינים לאבי היה קול עדין, מהסוג שלא מצפים לשמוע מענק כמוהו, אך זה פשוט כך.
כל דבר שהוא עשה היה עדין, בין אם זו הייתה הדרך בה הוא הכין ארוחת בוקר, ובין אם הדרך בה הוא הפריד בין כמה שיכורים שניסו להתחיל מריבה.
היה לו את המבט מוזר על הפנים, זה שכבר מזמן הבנתי שפרושו היה צער על כך שלא עזבתי כאשר הייתה לי אפשרות.
ידעתי שהוא רוצה שאעזוב את המקום הזה מאז שנולדתי, ידעתי גם שהוא שמר כסף ליום בו אסיים את התיכון ושהוא יתעקש שאעזוב, אך שנה שעברה כאשר סיימתי עם המקום ההוא, הוא לא היה יכול לומר לי לעזוב, ראיתי אותו עומד שם עם הכסף ביד, מזוודה חדשה לחלוטין בשנייה ועם המבט העצוב ההוא על הפנים שלו, אך זה לא קרה, הוא לא הצליח לגרום לעצמו לזרוק אותי מהבית.
הוא הגיע, רוצה להגיד לי לעזוב, מוכן לגרש אותי אם יהיה צורך בכך, אך כאשר הוא ראה אותי מנקה את הדלפק, כמו שאני תמיד עושה, הוא לא יכול היה לעשות את זה, העולם היה שברירי גם ככה, הוא לא יכול היה לשבור אותו לחלוטין, ולמרות שאני שונאת את המקום הזה, אני לא הייתי עוזבת אותו עבור שום דבר, לא כל עוד אבי נמצא פה, והוא לא מתכוון לעזוב לשום מקום.
לצערי, אבי לא היה רק עדין, הוא היה גם עקשן, ואם היה דבר אחד שהוא לא היה מוכן לשמוע, זה אנשים מדברים עליי, מרכלים עליי.
בדיוק כמו הנער מלפני כמה ימים, זה שאבי הרביץ לו, ידעתי שהדבר פגע בו, העובדה שהוא השתמש באלימות, הוא לא אהב לעשות זאת, אך הוא גם לא הצטער על זה ממש.
"הוא פה,"הוא אמר בסופו של דבר."הנער מהערב ההוא." ידעתי שהוא דיבר על הנער שבו הוא פגע, הוא לא היה צריך לומר הרבה יותר מזה, מבטו אמר הכל.
"זה שהרביץ לך?" אני שואלת ומבטי נח על לחיו הפגוע, זו שצבעיה נעו מצהוב לירוק, מזעזעים אפילו יותר משנראו בימים הראשונים, גורמים לו להיראות כמעט מקומט.
"לא," הוא אומר ומניד בראשו."זה היה חברו." הוא מוסיף, זה פרט שלא שמעתי עד עכשיו, ואני חייבת לומר שהוא גורם לי לשנוא את הנער קצת פחות, לעזאזל.
"טוב," אני אומרת באנחה."מה אתה רוצה שאעשה?" אני שואלת, ידי משולבות על חזי, ואני מרימה את פניי אליו.
אתם מכירים את הימים ההם שאתם מרימים מבט אל השמש ותוהים כיצד היא יכולה לזרוח כך במשך עידנים ולא לכבות, אז כך הרמתי את פניי אליו, כאשר אני תוהה כיצד נשאר לו כוח לזרוח אחרי כל מה שקרה.
"אני רוצה שתבקשי ממנו סליחה בשמי." הוא אומר ומסיט את מבטו ממני, יודע שאני אתנגד.
לרגע, לא אמרתי דבר, פשוט נשפתי את העשן מהסיגרייה ונתתי לדממה בינינו להתמתח.
הייתי טובה בזה, בשתיקות הללו, בחללים הריקים בין השיחות, אהבתי אותן, אך איש מלבדי לא אהב אותן, אפילו אבי סלד מהן, משום שהשתיקות, הן גרמו לו להרגיש מבויש ולא בנוח, בדיוק כפי שהן גרמו לכולם להרגיש.
"בסדר," אני אומרת, המילה מרגישה כחמוצה בפי. "אני אעשה זאת."