מאושרת לרגע- פרק 10

פרק 10- זנזונת

-מוֹרִין-
"דיי, ב-בבקשה, תפסיק." יבבתי בכאב ודמעה בוגדנית ירדה במורד הלחי שלי.
"לא היית צריכה לשיר את השיר הזה כשקראתי עיתון." הוא צעק עליי וסטירה חזקה ומפתיעה קטעה את הבכי שלי.
שקט נשמע בבית. אבא עמד מעליי כשעל פניו מתלבש המבט המטורף, המבט שכל כך מוכר לי.
"ס-סליחה." גמגמתי חלושות והשפלתי את ראשי, עוצמת עיניים בחוזקה ומחכה לבעיטה הבאה, או שזו תהיה בעצם הצלפה עם החגורה, מי יודע?
אבל במקום זה, צעדים נשמעו מתרחקים ממני ואני נדחקתי לפינת החדר. ידעתי מה הוא הולך לעשות… הוא חזר עם סכין מטבח רגילה לחלוטין, צעדיו התקרבו אליי ואני רק הדחקתי יותר את הכאב שעומד לבוא והכנתי את עצמי לא לישון כל הלילה מרוב סבל.
ידי נשלפה והוא החזיק אותה מולו, חותך את הוריד הראשון מידי וטיפות דם נוזלות על הרצפה בדיוק כמו דמעותיי.
יבבות של כאב, בכי של סבל.
דם כהה וסמיך שלא מפסיק לרדת, מתחיל להסתובב הראש ותוך שניות ספורות אני מוצאת את עצמי על הרצפה, ראיתי שחור.
**

התעוררתי.
הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיני היה הקיר הלבן בחדר שלי, בבית של אלינור.
זה היה בסך-הכל סיוט, או יותר נכון… זיכרון שהפך עם הזמן לסיוט.
הורדתי מעלי את השמיכה ומשב רוח קר מהחלון ממול הכה בעורי החשוף ונאלצתי ללבוש בגדים ארוכים. לאחר ששמתי על עצמי טרנינג, פתחתי את דלת חדרי והלכתי במסדרון הלבן, בסופו ירדתי במדרגות והלכתי בצעדים קטנים ושקטים למטבח.
היה לי קר, ואני חושבת שהיה לי חום.
הוצאתי ממגרית התרופות את קופסת כדורי האדוויל, שמתי שני כדורים על הלשון ושתתי איתם כוס מים שלמה. בדרך חזרה לחדרי חטפתי תפוח ירוק וגדול ונגסתי בו.
השעה הייתה שעת צהריים, אור הציף את הבית מכל הכיוונים ואני רק ניסיתי להבין איך לעזאזל נרדמתי. עליתי בחזרה לחדר, מבינה שאני לבד בבית וחייבת תעסוקה כלשהי לפני שאני אתחיל להשתגע מהשקט הזה, כשהגעתי אליו השארתי את הדלת פתוחה, כי אני שונאת להיות לבד, רק רציתי שמישהו יכנס מהדלת הזאת וימלא את כל החלל בדיבורים, מה שלא יכל לקרות.
אז הדלקתי את המחשב השחור שלי ולחצתי ביוטיוב על אחד השירים של קודי סימפסון. הצחיק אותי שהיינו באותו הגיל אבל ממדי החיים שלנו היו שונים לחלוטין. הוא, בן שמונה-עשרה, מאוסטרליה, אחד הזמרים הכי מצליחים שייש. ואני, מתקרבת לשמונה-עשרה בצעדי ענק, מישראל, אחת הבנות הכי חכמות בכיתה.
המוזיקה שלו מלאה את השקט המיותר ואני מלמלתי את המילים של השיר.
צליל הודעה קטע את השירה הכושלת שלי ושמו של אלידור הופיע על המסך.
'שמונים ושתיים במתכונת בהיסטוריה. את פאקינג גאונה!' הוא כתב והוסיף כמה סמיילים מחייכים.
חיוך קטן ואמיתי עלה על שפתיי, ידעתי שהוא יצליח לעשות את זה, לא היססתי לרגע.
'שטויות, ידעת את החומר.' שלחתי כתגובה, משאירה את הנייד דולק ומחכה לתשובה.
אף פעם לא הייתי כזאת, ואני גם לא יכול להיות אחת מהבנות האלו.
אז כיביתי את האייפון והנחתי אותו על השידה שקרובה למיטה שלי. אני לא מתכוונת להיות אובססיבית כלפי בחור, למרות שאני יודעת שאני לא כזאת.
אני לא רוצה להיות תלותית במישהו, אני רוצה שיהיו תלויים בי, וידעתי שזה לא יכול להתקיים. למה שמישהו יהיה תלוי בי? במורין הפשוטה עם העבר שדפק לה את כל החיים?
אף פעם אני לא אמצא מישהו שיוכל להתקרב אלי בלי שאני אפחד שיעשה לי מישהו, אני לא אוכל למצוא מישהו שיהיה תלוי בי ולא ההפך, כי אני דפוקה, מקולקלת.
צלצול הודעה נוסף נשמע אבל עצרתי את עצמי מלהסתכל. קצת איפוק, קצת סבלנות, זה לא יהרוג אף אחד.
אז לחצתי על השיר הבא של קודי ונתתי לו למלא את החדר שלי וגם את הלב.

"מתי לאסוף אותך?" קולו המנומנם של אלידור נשמע מצידו השני של הקו.
לפי מה שהבנתי, אבא שלו כל כך התלהב מהציון שקיבל שלא רק שהוא החזיר לו את הרכב, אלה גם החליף אותו לאחד חדיש יותר.
"שמונה וחצי?" שאלתי בזמן שקמתי באיטיות מהמיטה, הוא העיר אותי כשהתקשר, ואני לא בטוחה שהוא היה ער כל כך בעצמו.
"בסדר." הוא שחרר אנחת עייפות ואחרי שנייה השיחה התנתקה.
הנחתי שהוא עצם עיניים לעוד כמה דקות, כמו שכבר הספקתי להכיר אותו, לא אכפת לו מהלימודים או מבית הספר, גם לא מהציונים. אכפת לו מזה שאבא שלו לא מעריך אותו כמו שצריך, אז הוא עושה הכל על מנת לרצות אותו, ואחד הדברים שאביו רוצה הוא שאלידור ילמד כמו שצריך ויוציא ציונים טובים, ובשביל זה הוא היה צריך אותי.
גררתי את עצמי בצעדים כושלים לעבר חדר האמבטיה הקרוב ביותר לחדר שלי, התקלחתי בזריזות וקיבלתי אנרגיות לשאר היום.
אהבתי את הבקרים הרגועים האלו, שלא צריך להילחץ לנסוע לבית ספר, הבקרים שעושים הכל באיטיות ומצליחים לאגור כוח לשאר היום.
הגעתי לחדר המוכר שלי והוצאתי בגדים מהארון, התלבשתי, התבשמתי ושמתי את התכשיטים הקבועים שלי.
מצאתי את עצמי מסדרת את השיער ואת הבגדים שלי שניה לפני שירדתי למטבח, משום מה, בניגוד לשאר הימים, היה חשוב לי איך אני ניראת.
תליתי את התיק השחור על כתפי וירדתי למטבח, מילאתי כוס פלסטיק בשוקו ולגמתי לגימות קטנות בעוד אני מדפדפת בעיתון 'לאישה' החדש שאלינור קנתה אתמול.
"את צריכה טרמפ?" אודל יצא מאחד החדרים חסר חולצה, כשרק מכנסי טרנינג קצרים תלויים על גופו, הציג שני טורים מרשימים של קוביות.
הנדתי בראשי לשלילה ונפנפתי בידי בביטול. "אני כבר אסתדר."
לא רציתי לשתף אותו בזה שאלידור, הגבר הראשון שאי פעם הכרתי ואני מניחה שגם אכיר, אוסף אותי ושזה היה חלק מהעיסקה שלנו. ידעתי שאודל ידלג לעבר אלינור ושיר ויספר לשתיהן, וטוב, זה יהפוך לשיחת היום בבית משפחת עזרא.
אודל חטף מהשייש השחור את בקבוק השוקו ומילא ספל זכוכית בנוזל החום והמתוק, שתה הכל בשלוק אחד. לאחר שסיים, הוא שם את הספל בכיור ופנה לחדר שלו, כשאני בטוחה שהוא חוזר לישון.
צליל הודעה קטע את החיוך שנפרס על שפתיי כתוצאה מהתנהגות של אודל.
'מחכה לך.' אלידור כתב ולפתע הרגשתי צביטה בלב.
מין נגיעה קטנה שהרטיטה אותו וגרמה לקצב הדפיקות לעלות בהדרגה.
סיימתי לשתות את כוס השוקו שלי וזרקתי אותה בפח, הכנסתי לתוך התיק השחור בקבוק מים ותליתי אותו בחזרה על כתפי.
יצאתי מדלת הכניסה הגדולה של הבית, וצעדתי בצעדים קטנים לעבר ג'יפ שחור שבהחלט ניראה חדש ומרשים.
בצד הנהג ראיתי את המבט העייף של אלידור, לא מוריד מעיניי את עיניו.
הגעתי לג'יפ ונכנסתי לשבת ליד צד הנהג.
"בוקר טוב." חייכתי בנימוס והרגשתי את משב הרוח מהמזגן שפעל וקירר את שאר הרכב.
"בוקר." אלידור ענה בקצרה וניער את ראשו מעט.
הוא החל לנסוע בנטיב הימני בכביש, וכשעצר ברמזור, פתח את קצה החלון והכניס סיגריה בין שפתיו, מדליק אותה, והעשן ברח דרך קצה החלון הפתוח.
לא ידעתי מה אנשים מוציאים בדרך הזה, בסיגריה. זה גורם לך להתמכר למשהו שבלעדיו אתה יכול להתשגע, זה גורם לך להתחייב בכל בוקר מחדש שאתה גורם לעצמך נזק.
"אז מתי המבחן הבא?" אלידור זרק שאלה לחלל השקט שנוצר ביני לבינו.
"אני חושבת שייש אחד בסוף השבוע." אמרתי בזמן שהוא סיים את הסיגריה שלו.
"נלמד מהיום." הוא קבע, לא שאל.
משהו בו הרתיע אותי. לפעמים הוא יכל להיות מצחיק, לפעמים רציני, ולפעמים קר כל כך שזה גורם למבוכה. וכרגע הוא היה אלידור הקר.
הוא היה הפכפך, וזה מה שהפחיד אותי.
"או-אוקי." אישרתי בשקט את דבריו וכאן הנסיעה הסתיימה.
הגענו לתיכון רימון, יצאתי מהרכב בזמן שאני מודה לו והוא מהנהן, והלכתי לכיוון השער.
כשהגעתי לכיתה קארין קראה לי בניפנוף ידיים ואני התקדמתי אליה במהירות, רק שלא תמשוך עוד תשומת לב.
"מה?" אמרתי בחדות כשהגעתי אליה.
"שני כרטיסים. מועדון חדש בעיר. אני ואת שם." היא חייכה אלי חיוך ענקי ואני גלגלתי עיניים במהירות.
"בגלל זה צעקת?" שאלתי ושמתי שתי ידיים על ראשי, מייאוש.
קארין אהבה את תשומת הלב הזו, היא אהבה שכולם מסתכלים עליה כשהיא עוברת במסדרון, או סתם רוקדת במסיבה. היא אהבה שאנשים מקנאים בה, נועצים בה מבטים, והיה במה. קארין הייתה באמת מהממת. שיער ארוך וחלק בצבע שחור ועיניים כחולות בהירות שכמעט והיו שקופות. גבוהה עם גוף מחוטב, כמו שכל גבר טיפוסי היה רוצה לעצמו.
אבל אני? הייתי ההפך. בלי תשומת לב, או מבטים נעוצים בי.
אם מישהו היה מסתכל מהצד, הוא לא היה מבין מה קארין עושה עם אחת כמוני, או מה אני עושה עם אחת כמו קארין. אבל זה היה כל כך הרבה מזה. קארין הייתה מצחיקה ותומכת. היא ידעה מה להגיד בדיוק בזמן הנכון. היא הכירה אותי כמו שאני, ואני הכרתי אותה כמו שהיא. חברות הכי טובות מגיל ארבע.
"את תבואי איתי, נכון?" היא שאלה, מתעלמת לגמרי מהשאלה שלי.
איך אני הולכת להגיד לה שבעצם קבעתי ללמוד עם אלידור? למען האמת, העדפתי ללמוד עם אלידור ולא לצאת שוב למסיבה שטחית שאני לא אעשה בה הרבה חוץ מלשבת על הבר עם בקבוק קולה.
"אני לא יודעת." משכתי בכתפיי, מנסה להרוויח עוד קצת זמן בשקר הלבן שלי.
"בחייך, כולם יהיו שם." היא ניסתה לשכנע אותי.
זרקתי את התיק השחור שלי בשולחן מאחוריה והתיישבתי במקומי, היא הסתובבה אלי ועשתה פרצוף מתחנן.
שרבבה שפתיים ואם לא הייתי עוצרת אותה היא עוד הייתה יורדת על ברכיה.
"קבעתי עם אלידור." פלטתי במשפט אחד ועיניה של קארין נפערו.
"אחותי." היא צחקה ומחאה כפתיים במהירות.
"אנחנו רק לומדים." משכתי בכתפיי בשנית, אבל החיוך הקטן והטיפשי הסגיר אותי.
"כן, זה יפה כמה שאת מנסה לשכנע את עצמך." היא הנהנה ושוב צחקה.
"אני אבטל איתו ואבוא איתך." שחררתי אנחה בזמן שידעתי שהיא עדיין לא תיתן לי להפסיד את פתיחת המועדון הזה.
"לא." היא נפנפה בידה בביטול, הופתעתי. "אני כבר אמצא קורבן לקחת איתי."
צחקקתי בזמן שהיא אמרה קורבן, זה היה נכון.
"את זנזונת קטנה, תדאגי לחיי האהבה שלך." היא חייכה אליי ועכשיו היה תורי לפעור עיניים.
זונה? אני?
בדיוק כשרציתי לענות לה, הצלצול קטע אותי. היא התיישבה בשולחן לפניי והשיעור התחיל כשלי לא הייתה עוד מילה בנושא.