אחד ועוד אחד- פרק 27

ליאור:
מגע שפתיה לא נתן לי להרפות מהן. שפתיים כל כך רכות, כל כך מזמינות. לא הפסקתי ללטף את הלחי שלה בזמן שנישקתי אותה, סירבתי לעזוב את המגע ממנה. היא לא התנגדה לשום דבר, היא התקרבה והעמיקה את הנשיקה מיד אחרי כשאני עשיתי את זה, עטפה את ראשי בידיה, מוציאה אנרגיות חדשות שלא ידעתי שיש בילדה הרגועה הזו. כשהתנתקנו, וראיתי אותה נושמת נשימות עמוקות, ונרגעת לאט, וכשהרגשתי את קצב פעימות הלב שלי מאט קצב, הרמתי את מבטי והסתכלתי עליה. היא קלטה את זה והרימה אליי רק את עיניה, עיניה היפות שאני נשבה בקסמן ברגע שאני צופה בהן.
אף אחד מאיתנו לא יכול היה לדבר. שנינו ידענו את העובדות, העובדות הברורות ששנינו עשינו דבר שאסור. הרי רק בתחילת השיחה הזכרתי לה את בר, הזכרתי לה את זה שהייתי צריך להגיד לחברה שלי שתלך כדי שהיא תבוא. לחברה שלי בחייאת ראבק, יש לי חברה, והתנשקתי עם מישהי שהיא לא חברה שלי, מישהי שגם מודעת לכל ההיסטוריה. והיא, ראיתי שגלגלי המוח אצלה לא מפסיקים לעבוד. לא ידעתי על מה היא חושבת אבל יכולתי לנחש- אולי היא מאשימה את עצמה, בעצם למה אולי, בטוח היא מאשימה את עצמה על שנתנה לזה לקרות, למרות שאמרה שאסור, ולמרות שידעה שאסור. סעמק היא החמישית כבר בחודש האחרון.
"אני כל כך רוצה להגיד לך שזה אסור.." היא נאנחה ופניה מורכנות. הנהנתי אליה ונשענתי על צדי הספה, נשען על ידי ומביט בה, בתנועותיה הלא בטוחות.
"אני פשוט לא יכולה." היא אמרה והרימה את מבטה אליי. הסתכלתי עליה מופתע, פותח את עיניי בתדהמה ומסתכל עליה. היא חייכה חיוך קטן, חיוך מתנצל, והרכינה שוב את ראשה. הסתכלתי עליה, כל כך מבולבל, כל כך לא יודע מה לומר. ממתי אני חוסם מעצמי בחורה? ממתי אחרי משפט כזה אני לא מתנפל מחדש על אותה בחורה? מהזמן שהבנתי שאני צריך להפסיק עם השטויות, ובייחוד בגלל שזו מאיה בן עמי. מולה הכל מתנהל באופן שונה.
"תקפיץ אותי הביתה?" היא שאלה, מעבירה את שערה לאחור ועוצמת לשניה את העיניים ופותחת, כאילו חזרה לריכוז. "לא חשוב, אני אסע לבד." היא חייכה עוד חיוך מתנצל והחלה להתעסק בדבריה. לא יכולתי לדבר, פשוט לא יכולתי להגיד כלום. היא לקחה את המכתב מהשולחן בסלון, החזיקה אותו בידיה יחד עם טלפון וארנק וקמה מהספה.
"אני מצטערת," היא אמרה והעבירה אליי שוב את מבטה, הפעם מלמעלה, ואני הרמתי את עיניי והסתכלתי עליה, עדיין לא מסוגל להגיד מילה, כאילו כל מילים שלי מתגמדות לעומת המעשים שלה ולעומת המחשבות שלי, שהן אלה שמונעות מהמילים לצאת. יכולתי להגיד המון דברים, כמו תישארי, כמו אל תלכי, כמו בואי נדבר על זה. אבל על מה יש לדבר? על זה ששוב הוכחתי לעולם שאי אפשר לסמוך עליי, שאני לא נאמן, שאני ההפך ממישהו שיכול להחזיק במערכת יחסים עם בחורה אחת בלי להתנפל על אחרת? כי העולם צריך להזכיר לי שוב ושוב כמה אני בן זונה אחד גדול שפשוט לא מסוגל לשלוט בעצמו?!
"אני מצטערת שהכנסתי אותך למצב הזה, זה כל כך לא מגיע לך.." היא נאנחה. היא התחילה ללכת לכיוון הדלת כששמעתי את הקול שלי אומר מאיה. הקול שלי דיבר, המוח קלט רק אחר כך שקראתי לה. היא הסתובבה והסתכלה עליי במבט נוגה.
"למה נתת לי לעשות את זה?" שאלתי. אלוהים, ליאור, יש לך את הטקט הכי גדול בעולם. מכל המשפטים שהיו יכולים לצאת מהפה שלך, אמרת את הדבר שגורם לה לצאת אשמה. באמת יופי. היא גיחכה והסתכלה עליי, משלבת את ידיה. אני בינתיים הספקתי להעביר את ידי על המצח כדי לבדוק שאני לא חולה. לא היה לי חום, רק כולי רעדתי. ממש בקטנה.. היא הרכינה את ראשה וצחקה עוד צחוק קטן.
"אני רוצה אותך," היא אמרה, מכניסה אותי לשוק שלא ציפיתי לו, "לא יכולתי להגיד לך לא." היא אמרה ונשכה את שפתיה. בבקשה אל תעשי את זה. היא חייכה עוד חיוך מתנצל, העשירי שלה אולי בחמש דקות, הלכה במהירות ויצאה מהדלת, משאירה אותי עם מחשבות שירדפו אותי במשך כל הלילה וכל היום למחרת, ובטח עוד ימים רבים אחר כך. משאירה אותי עם השאלות הגדולות באמת- מה אני עושה עם בר, מה אני אומר לדן שנתתי לו את האישור ללכת אליה, ומה טיב הקשר עכשיו ביני לבינה. אבל הדבר היחיד שידעתי, שהיה ברור לי לאורך כל הזמן שאחרי הנשיקה איתה, זה שפשוט לא הייתי מסוגל אחרת, שהיא מזיזה אצלי משהו שאף אחד אחר לא מזיז, שכל כך רציתי שזה יקרה, כל כך רציתי שהיא תתקרב אליי, זה היה החלום הכי ורוד שלא יכולתי לדמיין שבכלל יקרה- וקרה בטיימינג הכי רע שהוא יכול היה לבוא. מדהים ליאור, אתה פשוט מכונה של כישלונות.
כשקמתי בבוקר, בלי חשק לקום, ירדתי להכין לי קפה של בוקר. ישבתי יחד איתו, ועם הטלפון, בודק מי חיפש אותי. היו כמה הודעות מבר, חלק מהן של בוקר טוב וצהריים טובים ושאלות של איפה אני ולמה אני לא עונה, ובעיקר עוד הודעות מקבוצות הבנים הרבות והחופרות. שום הודעה ממאיה. החלטתי שזה כמו יום החופש של אחרי מתכונת, לגיטימי שאני לא אגיע. אני לא מצפה מעצמי בכלל להגיע, כבר אין לי מה לעשות שם. החלטתי שאני צריך להתעשת, אז ניסיתי להתעורר כמה שיותר מהר, לקחתי את המפתחות של הרכב ויצאתי החוצה. פשוט רוצה לנסוע לאנשהו, להתנתק.
"ליאור," פתחה את הדלת מופתעת דודה שלי. נסעתי כמעט שעה כדי להגיע אליהם. רציתי להיות רחוק מהבית, רחוק מהעיר שלי, רחוק מהחברים שלי. ידעתי שהיא תהיה בבית, היא עובדת מהבית. התקדמתי ונתתי לב חיבוק קצר, והיא אחזה בי בצורה קצת חוששת.
"הכל בסדר ליאור?" היא שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני צריך מקום להתנחל בו כמה ימים. אני יכול להישאר כאן?" שאלתי.
"בטח," היא אמרה ונתנה לי להיכנס פנימה, כשאני צופה על הנוף היפה שיש לה מהבית לים, כשאני מסתכל על העיצוב של הבית הזה. אלוהים, אנחנו משפחה מלאה בכסף. "אתה רוצה לספר לי מה קורה?"
"את תצטרכי כוס מים בשביל לשמוע את הכל, ולשבת בעיקר." גיחכתי. היא חייכה ושילבה את ידיה מסתכלת עליי.
"מאיפה להתחיל מיכל?.." נאנחתי, "מזה שאני לא מפסיק לשחק בבנות, מזה שרבתי עם החבר הכי טוב שלי ואני לא יודע מה המצב עכשיו, מזה שאני לא יכול לסמוך על אף אחד מהחברים שלי, מזה שההורים בכלל לא יודעים שאני פה או מזה שהדר חזר והופיע בבית אחרי ארבע שנים?" היא הסתכלה עליי מופתעת, אני בטוח שזה בעיקר מהמשפט האחרון שלי. היא נשמה נשימה עמוקה, מאוד עמוקה, שרואים שהיא מעכלת את כל זריקות הנושאים שהזכרתי עכשיו. מהצד אני נראה כמו ילד כל כך מטומטם.
"הבאת איתך דברים כדי להישאר כאן כמה ימים?" היא שאלה. הנהנתי אליה.
"אוקיי, ברוך הבא. אני שמחה שבאת לפה." היא אמרה בחיוך ואני הוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי וכיביתי אותו.