העולם

אנדריאה גיחכה לאור התמונות המשונות שצצו על המסך, משהו בגיחוך המתנשא, הגיחוך ששיקף שבעיניה כל זה לא יותר ממשחק עצבן את אלכסיוס.
"דם, מלחמה, אכזריות – שוב ושוב במעגל של הרס עצמי אין סופי." מלמלה בשקט.
"בני אדם מטופשים שלי." היא גיחכה עכשיו שוב, משעשעת את עצמה.
"אנדריאה, זה לא אכזרי מצידך?" שאל אלכסיוס, אומנם הם לא היו בני אדם אך הם היו המושיעים להם בני האדם יחלו, לצחוק על גורלם בעוד תפקידך הוא לסייע להם, לראות בהם לא יותר מחיות הנועדו לשעשוע שלך גרם לאלכסיוס לכעוס.
"אלכסיוס, כמה פעמים מצאנו את עצמנו באותה הסיטואציה? יושבים פה רואים את העולם מגיע אל סופו, בני אדם הורגים זה את זה, דם שנשפך, תינוקות שמוצאים את מותם מוקדם מדי וכל התוצאות הכואבות האלו אינן אשמת אף אחד מלבד בני האדם עצמם! האין זה משעשע, אחי?" קולה היה מלא חיים, מלא התרגשות כאילו נשמות המתים על המסך חיו בקולה.
"את מבינה מה את אומרת? להצטרף לצד השני הרבה יותר טוב מאשר לשבת פה ולמצוא את כל זה משעשע!" צעק אלכסיוס בזעם, סוף סוף, שחרר את כל כעסו.
משום היותו רוח הכעס וההיגיון הילתו הבהבה בצהוב כאשר כעס בעצמו או כאשר נהג בהיגיון או כאשר בני האדם נהגו כך, כרגע הילתו זהרה בצהוב שהיה מעוור אדם רגיל.
"הירגע, אחי." פניה של אנדריאה הרצינו, בתור רוח הכאוס והחוכמה היא ידעה לזהות מתי אחיה עומד לעשות משהו קיצוני, ועכשיו, יותר מכל זמן אחר, הוא היה על סף שבירה.
"אל תפריע, אלכסיוס." סיננה מפיה בקרירות.
המסך רעש, מלך ממלכת הדרום ומלך ממלכת הצפון רמסו כל שלטון קטן בדרכם, המסך הקרין תמונות של כוח אפל שנוצר בעקבות התמסרות לרוע – הבזקים של שחור שריצדו על המסך – עיניים של נתינים מפוחדים שבלית ברירה מצאו את עצמם בלב מלחמה סוערת.
כל זה העיב על מצב רוחו של אלכסיוס.
"אני הולך." הוא לחש בשקט.
"אל תהיה טיפש, אחי זה חסר ערך העולם הזה כבר נרקב ממש לנגד עינייך." אמרה אדריאה.
"אל תאמרי את זה! עם כמה שבני אדם טיפשים אני מוכן לנסות בשביל אלו שלא." אמר אלכסיוס.
וכך נעלמה הרוח של הכעס וההיגיון מהעולם, נוצלה על ידי בני האדם עד תום.
לאחר שניסה אלכסיוס לעזור להם השתמשו בכוחותיו לעוד מלחמות. אדריאה קיבלה אח חדש, רוח היגיון וכעס חדשה עוד מישהו לצפות איתו בעולם הנהרס שוב ושוב.