שכונה פרק 32

~הכאב~
"את פסיכית?" שאל וגיחוך קל יצא בקולו.
"למה?למה הבאת אותו לפה?כדי לגרום לי להתעצבן?" הוצאתי עליו את כל העצבים שלי
"יעל" משך אותי לחיבוק
"תענה כבר סעמק איתך" דחפתי אותו מעט אחורה
"תירגעי כבר" הרים עלי את קולו,אבל גם פה לא נשברתי..למרות שהדמעות עומדות בגרון רוצות לצאת החוצה ולפרוץ,אני משאירה אותם בפנים. לא רוצה שהם יצאו,אחרת זה לא יפסק.
"יעל" אמר את שמי בעדינות,הוא משך אותי לספסל וישבנו בשקט.
בהיתי בדמות המגעילה שיוצאת מהבניין,כשעל אפו המדמם ידו הרחבה, מתרחק לאט
"יעל" הגה שוב את שמי,מנסה לעורר אותי מהמצב שהייתי שרויה בו.
"מה?"שאלתי כשפני מביטות באושר. זה כל כך אירוני..שיש ילד שהשם שלו אושר אבל הוא הפפך הגמור מזה,הוא רחוק מלגרום למישהו להיות מאושר.
"אני..כיצאתי מהבית חולים לפני שבוע בערך,ראיתי אותו בדרך" עצר את המשפט,קולו היה שקט שבקושי שומעים..אני עדיין מסתכלת באופק,בנקודה לא ברורה. אושר כבר התרחק ונעלם.
"דיברנו,בעיקר עלייך. את לא מבינה איך הוא דאג לך. הוא נתן לי אפילו את המספר שלו שאם ויקרה משהו אני יגיד לו" עצמתי את עיני,מרגישה את הדמעות זולגות במורד הלחי שלי,ידיי תופסות את ראשי על בירכיי מרגישה את פעימות הלב לאט נרגעות,אבל הכאב שבחזה חזר. הוא התפשט לכל גופי,כאב היסטרי..כאב שלא מרגישים בכל יום,ועדיף לא להרגיש! זה כאב של חוסר,חוסר אהבה, חוסר הבנה, כי בחיים אף אחד לא ירגיש את מה שאני מרגישה.
לא.זה לא הדלקת ריאות!
לא,זה לא כל האנלציות והזריקות שעשיתי!
לא.זה לא הבדיקות האין סופיות והמשאפים שילוו אותי!
זה הכאב הזה,הכאב שלא עוזב,זה הכאב כשהבכי משתחרר..זה הכאב שמשתק את הגוף ומה שאתה רוצה הכי בעולם זה למות!
זה הכאב,החלל השחור שבתוך הלב.
"את איתי?" קולו של אסף ריחף באוויר
"למה הפגשת בנינו?" בלעתי את רוקי בכבדות,סובבתי את מבטי אליו,עיניו פגשו את שלי,הם נצצו,עומדות להישבר ולבכות גם כן.
"הוא רצה לראות מה שלומך,את היית בבית חולים יעל!" הזכיר לי כאילו אני סנילית.
"בלי שום קשר לעבר וכל מה שקרה,הוא דאג ואת לא מבינה כמה" שם את ידיו ברגלי
"זה לא מעניין אותי" לחשתי מבעד לדמעות שזולגות כמו שני נהרות אל הים הגדול.
"אני מצטער,לא חשבתי שזה יגיע לדבר כזה" רציתי לחבק אותו,אבל אני כועסת עליו. אני לא יכולה.
"מצטערת" לחשתי,הבאתי לו נשיקה בלחי וקמתי מין הספסל.
"יעל" צעק. המשכתי בשלי התקדמתי,רציתי לרוץ,רציתי לברוח, להיעלם מין העולם החרא הזה. כל כך רציתי לחתוך את הווריד הבולט,הווריד שיגמול אותי מייסורי.
"יעל" קרא שוב בשמי. מנסה ללכת כמה שיותר מהר. זהו,זה נגמר.
הוא תפס בידי ומשך אותי לנשיקה,הראש מנסה להתנגד ולהגיד לא!
אבל הלב רוצה להשיאר בין שפתיו ולא לעזוב לעולם
"את באמת חושבת שאני יעשה משהו שיפגע בך?"שאל, מסיט קבוצת שיער קטנה מאחורי האוזן,אני שונאת שההוא עושה את זה
"אני כבר לא יודעת כלום" אמרתי מנסה להשיאר בדמות העצבנית,אבל איתו זה בילתי אפשרי.
אני כל כך אוהבת אותו..אהבה אמיתית, שאני סולחת לו על כל דבר
"תפסיקי להיות כזאת קשה" מחץ את פני לפרצוף של דג
"אני רצינית"הורדתי את ידיו
"את פשוט לא מבינה? הוא התחנן שאני יפגיש בניכם! הוא כל כך רצה לבוא ואפילו הסתכן,את יודעת מה יקרה אם אחד מהשכונה תופס אותו פה?" שאל אותי,לא עניתי..התשובה ידועה מראש. הם יחליפו את דאעש.
אף אחד לא נכנס לשכונה שלהם ואף אחד לא נכנס לשלנו,במיוחד כשאנחנו בכאסח איתם.
"הוא רק רצה לבדוק שהכל בסדר" תפס את שני ידי בחוזקה
"בשביל זה המציאו פלאפון" אמרתי בכעס שלאט מתפוגג..למה זה קורה לי איתו? אני רותחת מעצבים והוא יכול להרגיע אותי ממבט אחד,ליטוף אחד,נגיעה!
"אני אוהב אותך יעל" אמר ללא חיוך,עיניו עדיין הבריקו
"את לא מבינה עד כמה" מחה דמעה בודדה שירדה
"נחמד לשמוע" חייכתי אליו
"תביאי חיבוק" הושיט את ידיו למרות שהיינו צמודים,התקרבתי אליו יותר ותפסתי אותו חזק, לא רציתי לעזוב אותו
"את יודעת" אמר בעוד אנחנו מחובקים.
"מה?"שאלתי
"את יכולה גם להגיד מידי פעם שאת אוהבת אותי" שמעתי אותו מגחך
"תפסיק להיות קיטשי" אמרתי בשקט
"תפסיקי להיות קרה" החזיר באותו מטבע
"אשתדל" חייכתי כשפניי מודבקות לגוף שלו
"יופי" אמר ונשק לראשי
"אסף" התנתקתי ממנו
"מה?"שאל מחזיק בידי
"בוא נלך לבית,אני רוצה לנוח" השבתי בקול תינוקי
"בואי" אמר מתקדם צעד אחד
"לא לא לא" אמרתי ומסמנת בראשי לשלילה
"מה?"שאל לא מבין
"שק קמח" אמרתי בחיוך צדדי
"היית מתה,מצידי תלכי על הידיים" אמר והתקדם,הוא כניראה קלט שנישארתי במקום והוא התקדם אלי,הסתובב והתקופף כדי שאני אוכל לעלות על גבו.
"עלק תלכי על הידיים" צחקתי כשאני על הגב נהנת
"עוד מילה אחת אני מוריד אותך" התעצבן מעט,חייכתי לעצמי ונשקתי לו בלחי.
הגענו אל הבניין,שומעים את מוזיקה המזרחית.. לא מאמינה שעדיין יש דודים ומשפחה,וכמובן שיר שנדחפת לכל דבר!
פתחתי את הדלת,כולם אוכלים ומדברים ועם כל הרעש שיש איך יראו אותי נכנסת
"לאן נעלמת?"תקפה אותי שיר
"נדבר אחרי זה" צעקתי לתוך האוזן שלה
"טוב לא משנה שומעת?היא ה'גרין' פתוח כניסה לבנות עד שתיים עשרה חינם" קראה נירגשת
"יפה לכי אז" אמרתי,לקחתי אותה אל החדר לא לפני שאסף נפרד ממני והלך לביתו
"אז תבואי איתי" קראה בקול כשישבה על המיטה שלי
"אני חולה לידיעתך" אמרתי
"איזה חולה?חולה במוח את באה,תישתי כדורים לפני,כל התרופות המוזרות שלך ותרגישי עשר" חייכה לעברי.
"גם ההורים שלי לא יתנו לי לצאת כשאני ככה" מילמלתי, לקחתי כיסא וישבתי לידה
"נו,אז תגידי שאת ישנה אצלי או אצל אסף" אמרה מנסה לשכנע אותי
"נראה כבר" מילמלתי
"שום נראה את באה" התעצבנה
"בסדר קרציה" גילגלתי את עיני "אני רק יגיד לאסף ש.."
"שום אסף,זה ערב בנות" חייכה לעברי את החיוך הממזר שלה
"מה?" שאלתי לא מבינה,מה היא רוצה מהחיים שלי?
"בבקשה" התחננה
"אני,את,נועה, עמית וסתיו, על הרחבה,חתיכים בלי חולצה מזיעים לידיו, רוקדים איתו צמוד צמוד"
"יש לי חבר" הזכרתי לה במזמן שחלמה לה
"חבר זה לא קיר" גיחחה
"נו אני רצינית" אמרתי לה,אני כבר יודעת מה הולך לקרות
"מה את דואגת,מקסימום ידיים של גבר חתיך סביב המותניים הסקסיות שלך,את יכולה תמיד להגיד לא" שילבה את ידייה
"לא יודעת" אמרתי,אני באנמת לא יודעת..אני חולה על המקום הזה אבל..בלי אסף?
"בבקשה" התחננה
"אני רק יגיד לאסף שאני יוצאת לשם שלא יגלה דרך מישהו" אמרתי
"יש תודה אין עלייך" קפצה עלי,לקחתי נשימה..הערב הזה הולך להיות ארוך!