הסיפור של סינדרלה פרק 29

טוב, הפרק הקודם… לא הצלחתי להפתיע חלק מכן, מה שטיפה ביאס אותי… אבל יש לי רעיונות איך להפתיע אותכן בעתיד… ואולי זה היה רשע. אני אל בטוחה עדיין.
בכל מקרה, יום ראשון, עוד פרק (אני גם די מתחילה להיות במחסור פרקים מוכנים, אז כדי שאני אגביר את הקצב), אז בלי לבלבל לכן במוח כרגיל (מה אני יעשה, אני חפרנית), הנה הפרק, תיהנו! :)

"אתם מה?!" קראתי, לא מאמינה למשמע אוזניי.
"אני ואנדי שכבנו." סופי חזרה על דבריה, אבל הפעם יותר בשקט.
"מה- אבל- איך-" לא ידעתי מה לומר, פשוט הייתי חסרת מילים. "אבל את-" קטעי את עצמי שקלטי שהקול די היה די רם. "אבל את בתולה!" לחשתי לה.
"רציתי לאבד את הבתולין שלי למישהו שאני סומכת עליו, ואני סומכת על אנדי." היא הסבירה, מנסה שלא להביט בעניי בכל רגע נתון.
בהיתי בה, עדיין לא מאמינה למילים שיצאו משפתייה. זה היה כל כך מפתיע, אני לא חשבתי שהם ילכו כזה רחוק… אבל מצד שני, הם באמת אוהבים אחד את השני. אנדי הוא בחור מקסים, ואני שמחה נורא שסופי והוא היו ביחד. אבל לשכב איתו? חוץ מזה שרק לדמיין את זה גורם לי לרצות להקיא את נשמתי (אני נשבעתי שהרגשתי את הביס של ההמבורגר מקודם עולה לי קצת למעלה), לא חשבתי שאנדי והיא ממש… יעשו את זה.
אבל כשהבטתי בה, הבנתי שלא היה משהו אחר שאני יכולה לעשות. כל עוד היא עשתה את זה עם מישהו שהיא יודעת שבחיים לא יפגע בה, ומישהו שהיא אוהבת באמת, אני שמחה בשבילה.
"אם את שמחה," נאנחתי לבסוף וגרמתי לה להרים את מבטה אליי. "אז אני שמחה."
סופי חייכה אליי את החיוך הנרגש רגיל שלה, זה שגרם לי לחייך גם כן. "תודה, אמנדה. זה ממש חשוב לי שאת לא שופטת אותי."
"היי, בשביל מה יש חברות?" שאלתי והרמתי את ידיי, והיא נתנה לי כיף שגרם לשנינו לצחוק. "הוא היה טוב לפחות?"
"אמנדה!" היא קראה נרגזת והחלה להאדים. "אל תשאלי דברים כאלה!"
"אני רק רוצה לדעת אם נהנית, זה הכל!" צחקתי. אחרי צחוק מתגלגל של כמה דקות מסופי המאדימה והנבוכה ונעיצת מבטים מתלמידים אחרים, אני נרגעתי לבסוף וניגבתי את דמעות הצחוק מעניי. "לא, אבל עכשיו באמת," אמרתי בשיא הרצינות מכיוון שאני לא חוויתי את זה עדיין, ולסופי זה היה הפעם הראשונה. "איך זה היה?"
"זה היה…" סופי התחילה לומר בקול קצת יותר מדי רם משתכננה, ואז הנמיכה את קולה בכדי שרק אני אשמע. "זה היה מדהים." היא לחשה לי עם חיוך קל שפתייה. "אנדי דאג לי כל כך, ותמיד שאל אותי אם הוא מכאיב לי או לא, והוא לא הפסיק ללחוש לי כמה הוא אוהב אותי…"
למרות שהמחשבה על שניהם ביחד גורמת לי לרצות להקיא (שוב), אני בחיים לא ראיתי את סופי יותר מאושרת ממה שהיא עכשיו שהיא מספרת לי עליה ועל אנדי. היא ממש קרנה מאושר, ושמחה כל כך ששמרה את הרגע המיוחד הזה לבן אדם אחד שהיא אהבה יותר מכל.
"וזה כאב?" שאלתי אותה את השאלה שהכי עניינה אותי, כי אני בן אדם שנורא רגיש לכאב, וכל דקירה הכי קטנה יכולה לגרום לי ליילל.
"בהתחלה זה כאב קצת," סופי אמרה. "אבל אחרי זה זאת התחושה הכי טובה שאי פעם תרגישי בחיים שלך."
"וואו סופי, אני כל כך שמחה בשבילך!" חייכתי ואחזתי בידיה של סופי שנחו על השולחן. "את סוף סוף נמצאת עם הבחור שאת אוהבת, ולעשות צעד כזה במערכת היחסים בטח אומר שאת ממש בוטחת בו."
"במיליון אחוז." סופי הבטיחה לי בחיוך. "אמנדה, תודה שאת מבינה כל כך, זה באמת חשוב לי."
"ברור שאני מבינה!" קראתי. "אני היה לצידך כל הזמן, תזכרי את זה. חברות לנצח."
"חברות לנצח." סופי חזרה על הדברים שלי בחיוך ענקי על פניה.

עברו שבועיים מאז שחזרנו לבית הספר אחרי חופשת החורף, ואלו היו השבועיים הכי טובים בחיי. אני וראיין בילנו יחד בכל הזדמנות שרק הייתה לנו, ואני עדיין לא האמנתי שזה קורה.
אני ואמה התקרבנו גם כן, ועכשיו הכרזנו על על עצמנו כחברות טובות. אמה וסופי התקרבו גם כן, והיה להן די הרבה במשותף, יותר משציפיתי האמת. אמה הייתה בחורה נורא נחמדה, אני עדיין לא מבינה למה לא נהיינו חברות כבר קודם. גם עדכנתי אותה לגבי ולגבי ראיין, והיא שמחה כל כך לשמוע שאנחנו ביחד סוף סוף.
ולגבי נטלי, היא די נעלמה בזמן האחרון. היא הנמיכה פרופיל ולא ניסתה לחבל בזוגיות המתפתחת שלי ושל ראיין, מה שהיה די מוזר עבורי, אבל לא התלוננתי.
וגם הראיון שלי לאוניברסיטה בפלורידה. ההורים שלי עדיין לא יודעים על זה, אבל אני הלכתי לראיון והגשתי להם את קטע הכתיבה. לדעתי זה הלך לי די טוב, ונראה שהם נורא חיבבו אותי. אני רק מקווה שהם יקבלו אותי ואת ראיין (שגם עשה ראיון), ככה נוכל להישאר יחד אפילו אחרי הלימודים. הם אמרו שהם ישלחו לי תשובה בחודש הקרוב, וכל פעם שחזרתי מבית הספר דאגתי לבדוק את הדואר. אבל כל פעם לא מצאתי שום מכתב, אז בנתיים אני רק מחכה.
אבל כמובן, שגם עם שמחה מגיע עצב. סבא וסבתא שלי חזרו לבית שלהם בשיקגו לנוח קצת מהמסעות שלהם (כמובן שזה יימשך ככה עד שהם ימצאו את ההרפתקה הבאה שלהם). החודש שביליתי איתם יחד היה מאחד הטובים, ואני נורא התגעגעתי אליהם שהם טסו חזרה לשיקגו. אבל הם הבטיחו לי שהם יחזור לבקר בקרוב בשדה התעופה לפני שנפרדנו מהם, ואני חיבקתי אותם כל כך חזק שכמעט שברתי להם את הצלעות. אחרי חיבוקים ודמעות, הם עלו על המטוס ועזבו את קליפורניה, ואני הייתי די עצובה למשך היום. ראיין ניסה לבלות איתי קצת בשביל לעזור לי לשכוח מהעצב שלי, ולמזלי זה עבד. לא יכולתי לבקש בחור יותר טוב ממנו. רק חבל שאנחנו עדיין לא זוג רשמי… מעניין מתי הוא יציע לי אפילו לצאת לדייט.

"באיזה עמוד זה?" ראיין שאל אותי.
"208." עניתי לו ופתחתי את המחברת שנחה מולי לדף חלק.
"אה, הנה." ראיין מצא את העמוד בספר הלימוד ומיהר לכתוב במחברת שלו.
ראיין עדיין לימד אותי שיעורים פרטניים בכימיה (כן, עדיין), ומר אוניל אמר שאני די השתפרתי הודות לזה. הוא רצה שניפגש יותר אחרי הלימודים, ולי לראיין זה דווקא היה די טוב.
ישבנו עכשיו בספרייה והעתקנו את הנושא של השיעור שהיה לי יותר מאוחר היום ולא בדיוק הבנתי. ראיין ישב לצידי, ידו נוגעת בשלי מדי פעם בזמן שכתב. לא יכולתי שלא לבחון אותו, לבדוק כל סנטימטר בפניו. הוא לא התגלח, אז כמה זיפים בצבצו על פניו וגרמו לו להיראות יותר קשוח. עניו הכחולות הביטו בריכוז במה שכתב, וכמה שיערות בלונדוניות נפלו על עניו, ולא נראה לי שזה הפריע לו. הוא נשך את שפתו התחתונה מעט, מה שגרם לי להתרגש מבפנים. הוא היה חתיך, רגיש ומתוק, אני לא יכולה להאמין שזכיתי בו.
"זה לא מנומס לבהות, את יודעת." קולו של ראיין קטע את החלימה בהקיץ שלי וגמרה לי להתעורר מהטראנס שהייתי שקועה בו.
"מה?" שאלתי, לא בדיוק קשובה למה שהוא אמר מקודם.
"את בוהה בי." ראיין צחק ונגע קלות באפי בקצה העיפרון שהיה בידו.
"אה, סליחה." התנצלתי מהר, וסומק של מבוכה עלה ללחיי.
"טוב, אבל מצד שני איך אפשר שלא?" הוא צחק והחווה על עצמו. "תראי אותי." הוא העיף שיער דמיוני למאוחרי כתפו ורפרף בריסיו כמה פעמים, וגרם לי לצחקק על התנהגותו האידיוטית.
"מטומטם." הנדתי בראשי וצחקתי.
"מטומטם שאת אוהבת," הוא תיקן אותי וגרם לשמחה לעלות בקרביי. נשקתי ללחיו במהירות, כי אני תמיד אהבתי לראות את החיוך שלו אחרי זה.
"טוב, אז מה אני צריכה לעשות?" שאלתי אותו והבטי בספר שהיה פתוח לפניי.
"תקראי את החלק הזה, ואז תעני על השאלות 1 עד 3." ראיין הדריך אותי, ועשיתי מה שהוא אמר לי.
בזמן שעניתי על השאלות, שמתי לב מזווית עניי את ראיין בוהה בי, וחיוך קטן בזווית.
"זה לא מנומס לבהות, אתה יודע." אמרתי כמו שהוא אמר לי שאני בהיתי בו, ופניו המובכות גרמו לי לצחוק.
"סליחה." הוא התנצל שסומק קל עלה על לחיו בדיוק כמוני.
"אוקי, זה לא יכול להמשיך ככה," נאנחתי והנחתי את העט מידי.
"מה?" ראיין שאל מבולבל.
"בוא נעשה עסק," הצעתי. "אני יכולה לבהות בך, אתה יכול לבהות בי, ואף אחד לא מזכיר את זה." הושיטי את ידי ללחיצה ואמרתי: "עסק?"
"עסק." ראיין צחק ולחץ את ידיי. "בתנאי," הוא אמר אחרי זה. "שאני מקבל נשיקה."
"אתה ממש ילד קטן." צחקתי והנדתי בראשי.
"בלי נשיקה עסק,"הוא שילב את ידו על חזהו.
"אבל כבר לחצנו ידיים," הזכרתי לו.
"אז מה? הנשיקה זה מה שסוגר את העסק." הוא התעקש כמו ילד קטן.
"בסדר," נאנחתי בצחוק קל ונשקתי ללחיו שוב.
"לא," ראיין הניד בראשו והצביע על שפתיו. "כאן."
"ראיין," נאנחתי. "אנחנו בספרייה, יש פה אנשים."
"אז מה?" הוא משך בכתפיו. "לאף אחד לא אכפת בכל מקרה."
"טוב," הסכמתי לבסוף אחרי קרב מבטים קצר ששנינו ניהלנו. "אבל רק אחת."
"אוקי." ראיין הסכים באנחה.
קירבתי את פניי לשלו ונשקתי לשפתיו בזריזות, אבל כמובן שלראיין היו כוונות משלו. הוא תפס שפתיי בין שלו ולא שחרר, אלה רק הצמיד אותם לשלי עוד יותר. ידו תפסו בעורפי והקריבו אותי אליו יותר, שפתיו זזות נגד שלי ברעבתנות. אני לא יכולתי להיכנע אליו, אז שנינו התנשקנו שם בספרייה לעניי כולם, אבל לא היה אכפת לי.
אבל כחכוח גרון של מישהו גרם לשנינו להיפרד. הספרנית עמדה מולנו עם מבט כעוס על פניה ועגלת הספרים שלה לפניה. "אל תתנשקו בספרייה!" היא נזפה בנו.
"סליחה, גברת ג'ונסון." אני וראיין התנצלו יחד, והיא רק נשפה כעס והתרחקה מהמקום עם עגלת הספרים שלה. אחרי שהיא נעלמה מאחורי ארונית ספרים, ואני וראיין פרצנו בצחוק.
"אמרתי לך שזה לא רעיון טוב!" נזפתי בראיין והכיתי את זרועות קלות.
"אני לא אמרתי שזה רעיון טוב," הוא משך בכתפיו. "אני רק רציתי נשיקה."
"אתה יודע מה?" אמרתי. "אנחנו צריכים לבלות קצת בעצמנו, רק שנינו לבד."
"כמו דייט?" הוא שאל בהרמת גבה.
"כן." עניתי בלי להסס. מי אמר שהבחור תמיד צריך לעשות את הצעד הראשון? אני יכולתי לשאול אותו אם הוא רוצה לצאת לדייט, הוא לא זה שחייב להיות הראשון.
"זה לא אמור להיות הפוך? שאני שואל אותך?" הוא שאל, אבל אני רק משכתי בכתפי כתגובה. "אוקי, לאיפה את רוצה ללכת?"
"לא יודעת."
אחרי כמה שניות של שתיקה, עניו של ראיין אורו כשרעיון עלה לראשו. "יש לי רעיון!"
"מה?" שאלתי אות נרגשת.
"לא, זה הפתעה!" הוא סירב לומר לי.
"נו, ראיין!" התחננתי.
"לא." הוא הניד בראשו ושילב את ידו.
"אז איך אני אדע מה ללבוש?"
"תלבשי ארוך, היה קצת קר." זה כל מה שהוא אמר לי לפני שהוא דחף את הספר שכמעט שחכתי מקיומו יותר קרוב אליי. "טוב, תחזרי לעבוד ואני אחזור לבהות בך."
"בסדר," נאנחתי. "רגע, מה אמרת?"

"סופ," אמרתי והבטי בסופי נדהמת. "את מרגישה בסדר?"
"כן, למה?" היא שאלה בפה מלא.
"את אוכלת פיצה," אמרתי. "את בחיים לא נוגעת בפיצה."
"היא בחיים לא נגעה בפיצה?" אמה קראה לידי נדהמת. "איך אפשר לא לאוהב פיצה?!"
"זה משמין." סופי הסבירה ונגסה שוב במשולש הפיצה שנח לפניה.
"אז למה את אוכלת את זה?" שאלתי אותה והבטי בה טורפת את משולש הפיצה חסר האונים.
"באלי." היא משכה בכתפיה.
"אוקי…" אמרתי לבסוף ופניתי לאכול את האוכל שלי, עד שהודעה בטלפון שלי הקפיצה אותי.
'יום שישי היום, נכון?' ראיין שלח לי.
'כן, למה?' שלחתי לו חזרה.
"מי זה?" אמה שאלה בפה מלא בכריך שאכלה.
"ראיין." עניתי לה.
"מה הוא רוצה?" סופי שאלה וניגבה את הפה שלה מרוטב שדבק לשפתיה.
"לא יודעת." משכתי בכתפיי.
'תהיי מוכנה ב6 וחצי בערב, אני יאסוף אותך לדייט הראשון שלנו…' הוא שלח לי עם סמיילי, ועניי נפערו.
"מה הוא שלח לך?" אמה שאלה.
הרמתי את מבטי לשתי הבנות שהביטו בי בצפייה, וחיוך ענקי החל להתפשט על פניי. "אנחנו עומדים לצאת לדייט הראשון שלנו."