אחד ועוד אחד- פרק 26

ליאור:
בערב של המתכונת הראשונה של י"ב, שפותחת את עונת המבחנים האחרונה, כשכל הסיפור של מאיה כבר נראה כל כך רחוק, הוא חזר לחיים. הייתי בדיוק עם בר, באנרגיות הראשונות שיש כשהיא באה אליי ועולה אליי לחדר. הקשר שלנו יותר טוב משהוא היה תמיד. עם השלישית בזמן הזה כבר הספקתי לדבר, גם זה נגמר. אני מתעסק אך ורק בבר, ואני מרוצה מכל העניין. אני לא מרגיש את הצורך לזגזג, כמעט ולא מסתכל על בחורות אחרות. אני לראשונה יכול לקרוא לעצמי נאמן.
מאיה שלחה הודעה לנייד שלי כשהייתי באמצע לנשק את בר. התעצבנתי ששכחתי להוציא את הטלפון מהכיס, והוצאתי אותו כדי לראות מי מחפש אותי. לפי בר קפאתי כשראיתי את ההודעה. היא שאלה אותי אם הכל טוב, בדיוק מצחקקת קצת ומחייכת. הנהנתי אליה והחזרתי את הטלפון לתוך הכיס.
"מאמי אני מצטער," נאנחתי וגירדתי את ראשי, "קופצים אליי עוד חצי שעה, אני צריך להיות לבד פה."
"הכל בסדר? ממי הייתה ההודעה?" היא שאלה.
"ידידה שלי, יש איזה משבר, אני מצטער שאני לא יכול לספר לך כלום אבל זה משהו אישי שלה."
"יצא לי כבר לפגוש אותה?" היא שאלה בחיוך והתיישבה על המיטה. הנדתי את ראשי לשלילה ונישקתי לראשה. נאנחתי עוד פעם כמה אני מצטער שאני צריך שהיא תלך, אבל היא אמרה שזה שטויות, ושהיא ממש שמחה שאני מטפח קשר חזק עם ידידות שלי ושומר עליהן, ומפנה להן זמן אם קורה משהו. צחקתי ונתתי לה נשיקה קלה על השפתיים. אני אוהב את זה שהיא סומכת עליי- זה אמנם ממש לא מגיע לי, אבל היא סומכת עליי.
מאיה באמת הגיעה חצי שעה מאוחר יותר, לבושה בטייץ וחולצה צבעונית שהחמיאה לה. כשהיא נכנסה שאלתי אותה איך היא הגיעה, והיא אמרה שהיא לקחה אוטובוס עד לכאן. מיד אמרתי לה שאני אחזיר אותה הביתה, שאני לא רוצה שהיא סתם תיסע בקו הנודניק עד הבית שלי שעושה סיבוב בכל העיר. תוך עשר דקות אני יכול להסיע אותה. היא חייכה והודתה לי, ואני רק ניסיתי להראות שאני לא לחוץ כל כך מזה שהיא פה. לא ידעתי למה לצפות- אחרי המכתב שנתתי לה, שהיה אצלה כבר יותר משבועיים, לא ידעתי מה היא באה להגיד. כל כך שמחתי מעצם זה שהיא רוצה לדבר.
"תרצי לשתות משהו, לאכול?" שאלתי. היא הנידה את ראשה לשלילה בשתיקה ורק הסתכלה עליי בחיוך. "סידרתי את החדר במיוחד אם תרצי לשבת בו, אבל אפשר גם לשבת כאן בסלון אם את רוצה. פשוט.. דברי. השקט הזה קצת הורג אותי." ציחקקתי. היא חייכה וצחקה, סוף סוף היא עושה עוד משהו חוץ מלעמוד בכניסה ולענות לי על שאלות בנאליות.
"הבאתי את המכתב שלך לפה, אני רוצה להראות לך כמה דברים. אני אשמח אם נשב בסלון האמת, אני ארגיש שאין חדר שסוגר עליי. אני קצת בלחץ." היא אמרה. הנהנתי אליה והלכתי יחד איתה לסלון. היא הורידה נעליים והתיישבה בישיבה מזרחית על הספה. כל כך יפה ורגועה. היא פתחה את המכתב שהיה מקופל, וראיתי שמסומנים בו שלוש שורות במרקרים. היא חייכה ואמרה שאלה היו המשפטים ששבו אותה, וכשהיא קראה את המכתב בפעם השלישית באותו הלילה שהיא פתחה אותו, היא לא יכלה לכעוס יותר. היא פתחה את הלב ואמרה שהיו שם משפטים שהסבירו לה מי אני- האדם שחושב שהוא לא יודע לכתוב אבל בעצם יודע הרבה יותר טוב, שמבין שהוא לא צריך לזכות בהערכה אבל צריך לקבל אותה, והאדם שבאמת מתנצל. הנקודה הסופית שממנה היא יוצאת מכל המכתב הזה, זה שאני באמת מתנצל על כל מה שקרה.
"מאיה אני כל כך שמח שבאת.." נאנחתי, "אני אגלה לך שחצי שעה לפני שבאת הייתה כאן בר, חברה שלי, ואמרתי לה שהיא צריכה ללכת כי אני צריך להיות כאן לבד. לא היה אכפת לי כל תוכנית, את רק יוצרת קשר אז אני אעזוב הכל. לא האמנתי לזה בשבועות האחרונים, חשבתי שכבר איבדתי כל יכולת לדבר איתך.."
"כמעט איבדת," היא אמרה בלחש והתקרבה קצת לקראתי, היא שמה יד אחת שלה על ידי. הסתכלתי על הידיים המשולבות ובהיתי בהן בשקט, "אני לא חושבת שאי פעם כעסתי ככה על בנאדם או שלא הערכתי בנאדם, אבל המון דברים גם גרמו לזה שלא יכולתי לכעוס עלייך עד הסוף. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הדברים שאמרת שעשית בשבילי בעבר, ועל הקשר הטוב שהיה לנו, על מתנת יום הולדת החצי, על הדברים שאתה מראה בהם שאכפת לך.. והמכתב הזה- לא קיבלתי מכתב כל כך מרגש בחיים שלי." ליטפתי את ידיה וראיתי אותה מעלה חיוך קטן על הפנים, חושפת את הגומה הקטנה שיוצאת רק בחיוכים המתוקים שלה, ואמרתי לה שאני מודה על כל מילה שהיא אומרת.
הרגע היה כל כך קסום ואז צלצל הטלפון בבית. שונא שמפריעים ככה לעניינים, אבל בדרך כלל לא מתקשרים לטלפון של הבית, זה כבר נהיה ישן מידי טלפון קווי. קמתי ממקומי והסתכלתי על צג הטלפון כדי לראות מי מתקשר. קפאתי במקומי. נתתי לטלפון להמשיך לצלצל ועדיין לא זזתי.
"ליאור?" שאלה אותי מאיה ממאחורה. עצמתי את עיניי ונשמתי נשימה אחת עמוקה. שלא יעז הבן זונה הקטן הזה להתקשר לכאן, שלא יראה בכלל סימנים שמזכירים לו את הבית. הוא התנתק מהבית הזה, הוא כבר לא קשור לבית הזה ולא חשוב כל העולם וסבתא שלו שהוא קשור בקשר דם לאנשים שגרים כאן. אין לו מקום כאן, אני לא מקבל אותו לכאן. שיישרף העולם לבית הזה הוא לא חוזר יותר!
"ליאור," שמעתי שוב את מאיה, הפעם את קולה קרוב יותר, "אתה רועד, מה קרה? למה לא ענית?" היא שאלה מודאגת. נשמתי נשימה אחת עמוקה, הסתובבתי אליה, ובלי שהיא הספיקה לומר משהו חיבקתי אותה חזק, מוחץ אותה, את גופה הקטן, מחזיק ומסרב לעזוב כי אם אני אעזוב אני אתחיל לצרוח ולהשתגע. היא חיבקה אותי חזק וליטפה את גבי, ואני אחרי כמה שניות עזבתי לאט את האחיזה בה.
"אני צריך לספר לך משהו." אמרתי לה כשאני עדיין קרוב אליה. היא החזיקה בידי והחזירה אותי בחזרה אל הספה, לשבת, וליטפה את כתפי כל הזמן. אני לא חושב שהרבה אנשים ראו אותי במצב המפורק בו הייתי בזמן הזה.
"אח שלי חזר," התחלתי ואמרתי וראיתי אותה נרתעת ולוקחת את גופה לאחור, "הוא זה שהיה בטלפון עכשיו. שמעתי מההורים שלי שהוא היה בבית וגם ראיתי אותו מסתובב במרכז העיר לפני כמה שבועות. לפני זה לא התראינו יותר מארבע שנים. אני לא יודע מה הוא עושה פה ולמה הוא נזכר פתאום שיש לו בית, אני לא יודע כלום, אני רק יודע שאני מתעב את הבנאדם הזה, ושונא אותו, ושונא את הדברים שהוא עשה לך." שמעתי את קולה אומר 'ששש' חרישי והיא ליטפה את כתפי שוב, מרגיעה אותי.
"אני מוכן לחטוף עוד אלף מכות כדי שאת לא תיפגעי, בדיוק כמו בעבר כשהוא הוציא את העצבים שלו, אבל אני פשוט לא מוכן לזה שהבנאדם הזה ירגיש איזשהו קשר לבית הזה, למקום הזה, לא משנה שהוא גדל כאן והתחנך כאן. אין לו זכות להיות חלק מהמשפחה הזו אחרי המעשים שלו.."
"ליאורי תירגע.." אמרה מאיה בשקט. הרמתי את מבטי אליה והיא הסתכלה עליי במבטה הנוגה. הכל התהפך- היינו אמורים לדבר על נושא אלף, דיברנו על נושא בית, היינו אמורים להתעסק בסליחה שלי, במקום זה היא מנחמת אותי ומרגיעה אותי. איך בכל פעם אנחנו סוטים מהנושא ואני רק מגלה עוד תכונה טובה בה, עוד רגש אימהי, עוד איכפתיות שאין לה גבולות?
"את תשנאי אותי על מה שאני הולך לעשות עכשיו.." לחשתי לה והסתכלתי אל תוך עיניה. היא הסתכלה עליי במבט מוזר ולא מבין. התקרבתי עם ראשי אליה, ושניות אחר כך כבר החזקתי בלחיה. כל כך רציתי לטעום את טעם שפתיה, להרגיש אותה שלי. לא עניין אותי כלום, שום דבר ממה שמסביב. ברגע הזה, בסיטואציה הזו, אני לא יכול שהיא לא תהיה כל כך קרובה אליי.
"אנחנו לא אמורים…" היא התחילה לומר כשהיא קולטת את מעשיי.
"אני לא יכול להתאפק, זין על העולם מאיה, אני לא יכול.." אמרתי עדיין קרוב אליה, מצחה נוגע במצחי, ואני לוחש את המילים. הרגשתי שהיא כבר לא יכולה לעצור אותי, ששום מעשה או שום מילה לא יכולים לעצור את הדחף, את האנרגיות, את האינטימיות שיש בינינו. נישקתי לשפתיה, נשיקה רכה בהתחלה, והעמקתי אותה כשהרגשתי שיש לי אישור מהצד השני. הלב שלי קפץ וניתר, יצא מגבולותיו, כשרק הרגשתי אותה קרובה אליי. התחושה הזו לא דומה לשום תחושה אחרת עם אף בת אחרת, ובלעדיי מאיה אני פשוט לא קיים.