כלואה- פרק 28.

"סליחה?" מייקל כיווץ גבותיו והתקרב לפניה. אני לא יודעת אם הוא היה כל-כך מופתע מהבשורה בגלל שהוא לא מאמין שנעשה את זה או פשוט כי הוא לא האמין שהיא אמרה את זה עכשיו. "מי?" הוא שאל והשתיקה לא איחרה להגיע. היא הקיפה את המועדון ועברה אחד אחד. כולנו שתקנו.
אמה הסתכלה על כולנו בחיוך ערמומי. היא גרמה לכולנו להרגיש חשודים למרות שרק אני ואנדרס אשמים. "אני עוד לא יודעת אבל אני עובדת על זה" היא הסתכלה על מייקל שעמד על ידה. לא ידעתי אם לנשום לרווחה או פשוט לחכות למוות שלי כי היה לי ברור שבמוקדם או במאוחר הוא יגיע, השאלה מתי.
מייקל נאנח, אולי כי חשב לרגע שהיא דוברת שקר. "אני מאוד אבל מאוד מקווה בשבילכם שאמה טועה" הוא חקר בעיניו את כולנו. אמה נשכה שפתיה וחיכתה שמייקל יסיט את מבטו אליה "אני אוכיח לך שאני לא טועה" הוא לא ענה לה ופשוט יצא מהמועדון. ניכר על פניו שהוא עצבני.
"מאיפה באת לנו עם החשדות הטיפשיים האלה?" נלי התרוממה מהכיסא והתקדמה לאמה.
הן היו באותו הגובה פחות או יותר. "תחושת בטן" היא ענתה לה בהתחכמות. "תקשיבי לי טוב אמה" הגתה את שמה בצורה מזלזלת "את לא תבואי לפה ואחרי יומיים תתחילי להאשים פה אנשים" היא התקרבה לפנייה בארסיות, בדיוק כמו שהיא עושה לי כל הזמן. "אני לא טועה נלי" מבטיהן היו עמוק אחד בעיניה של השנייה. המשפט שאמה ענתה לה רק הוכיח שהיא לא חושבת שנלי אשמה ואולי זה מה שגרם לנלי מעט להתרכך, לא לענות לה וללכת לכיוון היציאה.
"אתה בא?" נלי הסיטה מבטה לטומי. הוא התרומם מהכיסא והם יצאו ביחד. בטח לדירה.
אמה המשיכה לעמוד באותו המקום, אנדרס התקדם אליה.
הוא הסתכל עליה מלמעלה, למרות הגובה שלה הוא עדיין יותר גבוה ממנה.
הם הביטו אחד בשנייה שניות שלמות שהיו נראות ארוכות מאוד בתוך השקט. "מה את רוצה אמה?" הוא שאל בצרידות. "עדיין לא אמרתי לו שלילי לא נרצחה" אנדרס בלע את הרוק שלו, ראיתי שהוא יורד במורד גרונו. היה נראה שהנוכחות של אמה עושה משהו בגופו של אנדרס.
"מה קרה אנדרס?" היא שאלה בלגלוג "למה אתה לא נראה לי מופתע שלילי לא נרצחה?" היא התקרבה לפניו קרוב. לא בקטע אינטימי אלא בקטע מאיים. אפילו מאוד. "זאת עבודה שלי" הוא ענה לה. זה הרשים אותי מאוד שאנדרס לוקח אחריות ולא מנסה להתחנן או לשכנע. "כן אנדרס" היא הנהנה לעברו ופניה עדיין לא התרחקו מפניו "אין לי ספק" ראיתי שהוא מתבונן בשפתיה כשהיא אמרה את זה. אולי הוא קצת חושש ממנה. "אבל מישהי עזרה לך" ליבי נדם לשנייה וגם עיניי נשארו פתוחות, פחדתי שהיא תזיז את ראשה שמאלה לכיווני. הוא הנהן לה לשלילה וצקצק "אני עשיתי הכול לבד" היא לכסנה עיניה לעברו "אל תעשה אותי מטומטמת" הוא שתק. יודע כמוני שהיא לא. שהיא הבינה כבר הכול. "מה קרה אנדרס? כשמדובר במשפחה אנחנו לא כל-כך מקצועיים?" היא כמעט ושברה אותו. אני יודעת את זה כי ידו הייתה מאוגרפת. הוא לגמרי התאפק לא לעוות את כל פרצופה, ראיתי את השנאה שלו אליה דרך הגוף שלו. הוא היה שקוף לגמרי. "מה את רוצה?" הוא שאל בכוונה שתענה לו מה היא רוצה בשביל שהיא תשתוק עם הנושא הזה. הם נקלעו שוב למלחמת מבטים. כל-כך רציתי לקחת את הרגליים שלי וללכת אבל זה היה מיותר. כי גם אני וגם אמה יודעות שאני קשורה לזה. וגם ממש רציתי לדעת מה יקרה בשיחה הזאת, הרי בסופו של דבר זה גם הגורל שלי למרות שבכל אופן, אני השלמתי עם המוות המוקדם שלי.
"אתה תדע בדיוק מה אני רוצה" כשסיימה לומר את המשפט היא סובבה מבטה אליי "אתם תדעו מה אני רוצה" היא פתאום נסחה את המשפט שונה. היא הסתכלה עליי כמה שניות ואז יצאה. איתה גם הלכה הסערה שהיא הביאה. נשמתי לרווחה ברגע שהיא עברה את פתח הדלת. אנדרס נעל את לסתו וראיתי אותה זזה מעט, זה קורה לו מלא. אני מצליחה לראות את זה רק אם אני ממש מתמקדת בו. אחרי כמה שניות בודדות הוא הסיט את מבטו אליי.
קמתי אליו ועמדתי למולו "אני מפחדת" הסתכלתי בעיניו, מחפשת בהן דרך לברוח. "אני לא" הוא ענה. לא יודעת אם זה היה אמור להרגיע אותי או להפחיד אותי יותר. "מה נעשה?" שאלתי בפחד, הוא ראה לי אותו בעיניים. "למה הכול כל-כך קשה?" לא נתתי לו אפילו לענות על השאלה הקודמת. "איך את רוצה שהחיים יהיו מעניינים ככה?" פתאום הוא היה נראה שלו ורגוע, כאילו שימינו לא ספורים על כף יד. נשכתי שפתיי, חושבת מה להגיד או מה לעשות.
"אתה חושב שהיא תספר לו?" חקרתי את פניו עם עיניי והוא הנהן לשלילה "קודם נשמע מה היא רוצה" הוא ריחף עם מבטו, חושב כמוני. "מה נראה לך שהיא רוצה?" הייתי חייבת לשאול. ראיתי באנדרס מקום מפלט לכל הפחדים שלי. "אני באמת לא יודע מרי" הוא ענה בחוסר אונים מוחלט. התבוננו אחד בשנייה. "בוא נברח מפה" עניתי בייאוש אך הייתי מאוד רצינית. הוא גיחך לי "נראה לך?" הוא ענה בלגלוג "למה לא?" בדקתי מדוע הוא שולל "אי אפשר לברוח מפה" הוא ענה בפשטות. "מה זה אי אפשר? יש דלת! בוא נצא ונעוף מפה" הייתי רצינית בכל מילה שאמרתי. "אי אפשר מרי" היה נראה שהוא אחראי ואני ילדה קטנה ופחדנית. "מי שהתחיל את החיים שלו כאן, נשאר כאן" המשפט הזה העביר בי צמרמורת מרוב שהוא נכון. "למה דווקא אני? למה? קיבינימט" הרמתי את קולי מעט. אנדרס הסתכל עליי מוזר, הוא לא רגיל שאני מוציאה מילים כאלה מהפה והוא עוד יותר לא רגיל שלא להחטיף לי אחרי דבר כזה.
הוא חייך עם עיניו אבל זה מילא אותי. "בואי נתחיל לעבוד" הוא הלך לכיוון המחשב. הוא היה מומחה בהעברת נושאים. גררתי את הכיסא שישבתי עליו קודם לידו.
הוא פתח מלא מצלמות לפחות שש עשרה מצלמות היו פתוחות על המסך. "מה זה כול זה?" התבוננתי בפליאה על הריבועים הקטנים והזזים. "מצלמות של הרחוב של רוברטס ורחובות ליד" היה לי מוזר לראות את אנדרס מתעסק בכל המפרט הטכני אבל זה הקנה לי תחושת ביטחון שמישהו איתי. "תמיד חייב לפתוח הכול, לראות הכל וככה גם תדעי הכול" הנהנתי לעברו. זה עשה לי משהו שאנדרס לא מפחד משום דבר ואפילו שהמוות נמצא ממש מאחוריו, הוא אדיש כמו תמיד. "הנה טומי ונלי" הוא קרב מצלמה אחת שנעו בה נלי וטומי ופתאום נעלמו כמה מצלמות אחרות. "אתה לא מפחד מאמה?" התעלמתי מטומי ונלי. מבטו הוסט אליי.
הוא הסתכל עליי במבט מוזר "לא" הוא המשיך להתבונן בי. הוא שיחק בחתיכה שתמיד יוצאת לי מהקוקו "את בעצמך אמרת שעדיף למות ביחד" חייכתי. הוא ידע תמיד מה להגיד. "את מפחדת?" הוא שאל שנייה אחרי החיוך שלי. הנהנתי לחיוב והוא משך אותי לחיבוק. הרשיתי לראשי לנוח על כתפו. "אנדרס" התנתקתי מהחיבוק בבהלה "מה?" הוא ענה במהרה "תקרב את המצלמה הזאת" הצבעתי עם ידי והוא הסיט מבטו למחשב ועיניו נפתחו לרווחה, כמו שלי.
"זה רחוב ליד הרחוב של רוברטס" הוא אמר בעודו מקרב את המצלמה.
הסתכלנו שנינו על הדמות שמתהלכת.
"לילי" לחשתי, למרות שהוא רואה בדיוק מה שאני רואה.