את תמיד שואלת

04/07/2015 1319 צפיות אין תגובות

את שואלת את כל השאלות שעליהן אני לא יכולה לענות.כשאת שואלת אותי על אבא ואיך אני מרגישה לגבי זה שהוא נמצא אני לא עונה, וזה לא בגלל שאני לא רוצה לספר. זה פשוט שאני מעדיפה להנות מזה שהוא איתי. שהוא חזר. בלי לחשוב על זה יותר מידי. אחרת אני שוב נזכרת כמה שבורה הייתי כשהלך. אני כאילו חוזרת להיות אותה ילדה קטנה ונטושה שאפילו אבא שלה לא אהב מספיק בשביל להישאר. ושוב עולים לי הפחדים על כמה רע יהיה לי כששוב הוא יעזוב. ולמרות זאת אני לא מ וגלת להיות זו שמפנה לו את הגב, למרות שככה רק אני נפגעת.
אז ניסית לשאול על דת. על אמונה. ואני מזמן הפסקתי לחשוב מה נכון ומה לא. אני עושה מה שאני עושה מתוך הרגל. בלי להתעמק יותר מדי. רוצה להאמין יותר ממה שמסוגלת. אז מעדיפה לא לדבר. שלא אומר משהו לא נכון. שלא אפר את האיזון.
ושאלת אותי גם על חבר. כאילו שמישהו בכלל ירצה אחת כמוני. איך אני אסביר לך כמה זה מפחיד אותי, כי מי אני בכלל? ומה יש לי להציע? חצי מבוגרת ובמקביל ילדה קטנה. כמעט יפה. יפה בקושי. אז מי בכלל ירצה אותי? ולעולם לא תביני איך זה להסתכל בראי ולראות אותי שמנה מידי. ומכוערת. ובעיקר לא מספיק טובה. תמיד כמעט. אבל אף פעם לא מספיק. ואיך אני אגיד לך? את הרי תעני שזה לא נכון. תגידי כמה אני יפה ורזה ומהממת. כי את חברה שלי. וזו התשובה שחברות עונות. אז עדיף לא לומר מלכתחילה. עדיף לי להיות לבד ולא להיפגע. רק לא לאהוב ולהידחות.
ושאלת גם על העתיד שלי. וגם על זה לא רציתי לדבר. אמרת בעצמך- העתיד הוא מפחיד. הוא לא ידוע. ואני בכלל לא בטוחה אם יש לי עתיד. אז מה אוכל כבר לספר לך?
את שואלת בדיוק את השאלות שעליהן אני לא יכולה לענות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך