מחשבות של אנשים

אנשים חושבים את מה שהם רוצים. מדברים ולא תמיד לטובה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני הייתי במרכז של כל הסיטואציות האלו. אנשים הפלו אותי בגלל מי שאני…
בגלל התחביבים שלי, בגלל האהבה שלי לספרים, ובגלל מה שאני לובשת. במשך כל החיים שלי הייתי הולכת עם מעיל אפור, אפילו אם זה היה קיץ. אנשים צחקו עלי, המציאו עלי בדיחות וגרמו לי להרגיש שונה, כאילו שאני לא בן אדם.
שנאתם נמאסה עלי. החלטתי שאין לי דרך לצאת מזה. עכשיו אני יושבת על ספתי ובוכה ואין מי שיארח לי לחברה…
ברגעים אלו אני ניגשת למטבח ובוחנת את הסכינים הארוכים והחדים וניגשתי בחזרה לספה. כעת נותר לי רק ליספור את נשימותי האחרונות ולקוות שאני הולכת למקום טוב.
כעת מחשבותיהם של האנשים לא מפריעות לי כי אני יודעת שאני לא אצטרך להתמודד איתם יותר.
עבר כבר חודש וכעת אני צופה בהם מתאבלים, מתאבלים על מה שנגרם בגללם, חושבים שזה יעזור אך מחשבות של אנשים הם כמו כלי נשק, עלולים להרוג בן אדם.