צלילי החיים – פרק 3

שמעתי את אחותי צועקת על מישהו מילות שהיו עושות לאימא שלי התקף לב.
הרגשתי דברים דקים ומסריחים, כנראה קש.
ניסיתי לפתוח את עיניי, אבל סגרתי אותן במהירות לאחר כאב חד.
גששית אחר משהוא מוצק ותפסתי בידי מעקה עץ.
יכולתי להרגיש בתנועה, ועל פי הקולות הנחתי שאני נמצאת בסיביבת שישה אנשים.
ניסיתי לפקוח את עיניי בשנית.
הבטתי סביבי. ישבתי על כרכה שאותה הוביל סוס שחור מרהיב.
הסוס צנף במחאה כאשר ראה קש נופל מן הכרעה ממש לידו.
הוא רקע ברגליו והמשיך ללכת עם צוואר כפוף.
מסביבי היו כחמישה עשר אנשים, כולם חמושים בכלי נשק שונים. כולם מסריחים.
הבטתי באחותי, שהתווכחה עם נער שחור שיער.
שיערה היה מלא קש, ענפים שבורים, אבק, ועלים.
הנער לא הביט בה אבל היא העיפה את זכרונותיה הדקיקות מולו ונראתה נסערת וכעוסה.
על פנה היה כתם בוץ ושיערה האדמוני היה אסוף בחתיכת בד שכנראה תלשה משמלתה.
עיניה החומות נחו עליי, והיא השתתקה.
היא רצה לעברי והחלה ללכת לידי.
״איפה א-״ התחלתי לשאול.
״בדרך לעיר.״ אמרה דוניאה והעיפה מבט זועף בנער.
החלתי לחפש בין פמליית האנשים בתקווה למצוא פרצוף מוכר.
״היא… לא כאן.״ אמרה דוניאה כאשר הבינה את מי אני מחפשת, וביטא כל מילה בכאב.
הנער החל להתקרב אלינו, ויכולתי להבחין בפניו הפעם.
אפו נראה כאילו שברו אותו מספר פעמים, וצלקת נמשכה מהצד הימני של אפו עד ללסת.
שיערו היה פרועה במקצת, והוא נראה כלוש, ולא נראה כאילו התאמן כלל. אך הנחתי שההנחות הללו לא ימנעו ממנו לנצח אותי בהורדת ידיים.
הוא נראה כמו פירט אצילי.
הוא לבש בגדי כפר פשוטים, ומכנסיים רחבים.
על ירכו היה קשור פגיון כסוף שניצבו היה עור זאב.
הוא בחן אותי כאילו הייתי סוס שעשוי לנצח במירוץ.
אחותי הביטה בו ברוגז קל, והמשיכה לדבר. ״אריס, תכירי, זה הוא-״
״האידיוט.״ פלטתי את אחת ממילות הכינוי של אחותי.
זאת הסמיקה, והביטה בו בהתנצלות, כאילו אני זאת ששגתה במילותיה.
״סליחה, אחותי… לא כמוני.״ היא העיפה בי מבט מתריס.
״זה בסדר,״ קולו היה עמוק מכפי ששערתי.
״שמי הוא כורטן, אם כי אידיוט הינו תואר הולם לי בחלק מן המקומות.״ הוא מלמל ובחן אותי שנית.
״אה.״ מלמלתי וזה הלך לאחד הפיראטים האחרים.
״אנחנו בקרוב נגיע.״ אמרה דוניאה והעיפה מבט זהיר בכורטן שכעט דיבר עם שני אנשי צוות.
״אני חשבתי.״ היא הנמיכה את קולה עד ללחישה. ״אולי נצא לחפש את אימא. כורטן אמר שאולי חלק מאנשי הכפר נלקחו בשבי.״ היא הביטה בי באהדה.
לא חשבתי שיגיע היום בו אחותי תתמרד.
הבטתי בה.
״את צוחקת?״ שאלתי אותה והנחתי שפגעתי בה.
היא החמיצה פנים.
״ארי, תחשבי על זה. נוכל להיות כמו פעם, אני, את, והיא.״ ניצוץ שובב הופיע בעינה החומות.
הנהנתי, ״זה יהיה נחמד.״ רטנתי לעצמי.
״אני איתך…״ נאנחתי.
״נהדר!״ היא אמרה בקול מתרגש.
״מתי את חושבת שנוכל לב-. ללכת?״ שאלתי אותה וזאת הביטה בי במבט לא מוכר. מבט שובב?
״קודם כל, אנחנו צריכות לדבר עם לורד.״ היא אמרה בקול אמיץ, מה שלא תאם למראה החינני שלשה.
ההלכתי רוק. ״לורד?״ שאלתי בלחץ.
היא הביטה בי, ואמרה ״כן.״

אולם הכס היה גדול מידי לפי דעתי.
הוא היה מסוגל להכיל כפר קטן, ולפחות עשרים שומרים עמדו בתוכו.
חלקם העיפו מבטי בוז בכורטן, חלקם מבטים גאים.
כורטן צעד לעבר איש שמנמן שישב על הכס, הלורד.
ראשו דמה בצורה מדאיגה ביותר לאגס, וגופו הזכיר דוב שאכל יותר מידי חלות דבש.
הוא לבש פרוות חיה, ועל ראשו נח כתר עגול וכסוף שבמרכזו נחה לה אבן ספיר אדומה.
הלורד נראה משועמם, כאילו ראה כבר עשרות פעמים את כורטן ובכל פעם זו הייתה אותה שיחה.
״אבא.״ הוא אמר זאת בכבוד וקרע ברך.
״לשם מה באת הנה?״ שאל הלורד בשעמום.
כורטן התרומם, והעיף בי ובאחותי מבט עצוב.
הוא בהה בנו כאילו הוא יודע שיתחרט על הדבר הבא שיעשה, מה שגרם לי להיות עוד יותר מודאגת.
הוא החווה בידו לעברנו, וחזר להביט באביו.
״כי מצאתי את מה שאתה מחפש.״ אמר כורטן והביט בנו בשנית.
הוא הוציא מגילה קטנה.
לורד-ראש-אגס המשועמם פער פיו ועיניו ננעצו בדף.
הוא הביט בנו בניצנוץ מרושע.
״כל הכבוד בני. אולי אתה לא חסר תועלת אחרי הכל.״ הוא צחק.
אחותי העיפה בי מבט ואמרה ללא כל ״עכשיו!״
היא זינקה ואני אחריה.
עלינו במעלה מדרגות צדדיות (שגם הן, היו יותר מדי ארוכות.)
כשהגענו לקומה האחרונה הדבר שראינו שם היה מטריד ביותר.
דרקון גדול יותר משור נמנם על הרצפה.
הוא היה שחור כלילה ושתי קרניים אפורות הזדרקרו מגולגלתו.
אפו שהיה גם פיו היה ארוך, ונחיריו הגדולים השמיעו נחירות.
לדרקון היו שלשה טופרים בכל כף רגל, וכנפיו השחורות התקפלו לצידי גופו. עשן עלה מכל נשיפה.
צווארו היה קשור בשרשרת ברזל עבה. אך זאתי לא נראתה כאילו תצליח להחזיק אותו במקום לזמן רב.
בקצה זנבו הארוך הזדקרו קוצים אפורים.
הוא נמנם על ערימת קש וחסם בגופו שער קטן שיכל להיות סיכוי הבריחה שלנו.
״אנחנו חייבות לעקוף אותו.״ אמרתי.
״איך? גם אם נצליח אנחנו נהיה חייבות לקפוץ מהמגדל?״ אחותי אמרה ומבטה האמיץ כבר לא נראה.
הדרקון פקח עין ירוקה עם אישון גדול למידי.
הוא התרומם, והביט בנו כאילו היינו ארוחה טעימה.
״לברוח?״ לחשתי לאחותי.
הרגשתי כל שריר בגופי דרוך ומוכן, הדם שאג לי באוזניים.
״לברוח״ הסכימה.
יחדיו, עקפנו בריצה את הדרקון שמרוב הפתעה נסוג.
קפצנו בצרחות לעבר מותנו הוודאי.
קוויתי שבדרך קסם לא נפגע באדמה.