לדעת למה

"את באמת לא מבינה, נכון?"הוא שאל, ואני רציתי לגלגל את עיניי לעברו, ברור שאני לא מבינה, אבל זה לא חדש, אני כבר מזמן לא מבינה אותו, עברו חודשים מאז שבכלל דיברנו כמו בני אנוש נורמליים, כל מה שנאחנו עושים לאחרונה זה לריב, ואני מצטערת לומר, אבל אנחנו מתחילים להיות טובים בזה.
"לא," אני אומרת בשקט, רוצה לצעוק עליו אך לא רוצה לריב."אבל אני בטוחה שאם תסביר לי, אני אבין." אני מוסיפה ביאוש מסוים, אני לא רוצה לאבד אותו, הוא החבר הכי קרוב שלי, האדם היחיד שנשאר איתי למרות הכל, המחשבה על כך שאני יכולה לאבד אותו היא כמעט טרגית.
לא עובר זמן רב עד שאני מרגישה את הדמעות עומדות בעיניי. לעזאזל, למה הדמעות תמיד מגיעות ברגע הכי לא נכון?
הוא לא אומר עוד דבר, אלא פשוט נאנח, ומסתכל עליי, הוא נראה כמעט כאילו הוא מנסה לחרוט את תווי פניי בזיכרונו, כאילו מניח שלא יראה אותי עוד לעולם.
"פשוט תסביר לי." אני אומרת ולפתע, אני כל-כך עייפה, אני לא יודעת למה, אבל זה פשוט כך.
"אין מה להסביר." הוא אומר ומעביר את ידיו בשערו, הוא לא מביט בי, אלא מסתכל על על נעליו, ואני לא בטוחה מה עוד אני יכולה לעשות.
"אני יודעת שברגע שאתה תצא מפה, אתה לא תחזור," אני אומרת באנחה."אז רק תעשה לי טובה אחת אחרונה." אני לא בטוחה איך אני אמשיך את זה עכשיו, אני לא בטוחה מה עוד אוכל לומר שאולי ישנה את דעתו.
"את רוצה לדעת למה, נכון?" הוא שואל, ולרגע אחד הוא נראה שבור, כאילו הכול היה פשוט יותר מיד עבורו.
"למה אני לא יכול להשאיר את זה כך?" הוא אומר כאשר אני לא אומרת דבר, כאשר אני פשוט ממשיכה לשתוק.
"את רוצה לסגור קצוות?" הוא שואל לפתע בכעס, מעולם לא ראיתי אותו כך, כל-כך פגוע ועצבני, אני יודעת שיש עוד נאום שלם מאחורי המשפט היחיד הזה, אך באמת שכבר אין לי כוח אליו.
"לא." אני אומרת לפתע ומביטה אל תוך עיניו, אני לא מנסה לפענח אותו יותר, זה דורש כוחות שכבר אין לי, אני פשוט עושה מה שהוא עושה זמן קצר לפני כן, אני מנסה לחקוק את פניו בזיכרוני.
"רק רציתי לבקש שתנעל אחרייך את הדלת."