לזה לא ציפיתי

הוא עמד שם, על הגשר מחוץ לעיר, ולבד.
הוא הגיע לפה כשהיה קטן, ומאז הוא לא עזב אי פעם- לא הייתה לו סיבה לעזוב, אבל מצד שני גם לא הייתה לו סיבה להישאר. עכשיו יש לו את שתיהן. העולם שהכיר מתפרק, והוא רק רוצה לברוח, אבל אותה אחת שפירקה את עולמו עדיין פה, והוא לא רוצה ללכת.

"פיטר" הוא ראה אותה רצה אליו במורד הגבעה, שיערה השחור מקפץ מסביב לפניה, ודמעות יורדות מעיניה. "אתה לא באמת עוזב, נכון?" השאלה שהיא שאלה, כשהגיע לגשר, הייתה אותה שאלה שהוא שואל את עצמו כבר ימים. "אני עוזב, היה שלום ליה".
הוא נשם נשימה עמוקה, והתחיל ללכת, נחוש בדעתו לא להסתכל לאחור.
"חכה, פיטר! אתה לא יכול ללכת" ליה השיגה אותו בריצה, והוא הסתובב אליה.
"למה לא? אין לי למה להישאר, אבל יש לי סיבה ללכת" הפרידה ממנה לא הפכה את זה לקל יותר. "אבל יש לך בשביל מה להישאר" היא אמרה בקול מתחנן.
"בשביל מה יש לי להישאר?" הוא שאל, והאמת שהוא לא רצה ללכת.
"בשביל זה.." היא התקרבה אליו, ונישקה אותו. גופו התקשח, הוא לא האמין לזה. הוא משך אותה יותר קרוב, כל כך קרוב שהם יכלו להפוך לאחד.

ועכשיו, הוא עמד שם, על הגשר מחוץ לעיר, אבל הפעם- לא לבד.