לא עניינך

שנייה אחת, עמדתי וצחקתי, זה היה יום נפלא, השמיים כחולים הציפורים מצייצות והכך היה פחות או יותר מושלם.
אדם אמר משהו ואני לא יכולתי שלא לצחוק, ידעתי שמארק עומד לא רחוק במיוחד ממני ושולח אליי מבטים, אך ניסיתי להתעלם ממנו, רציתי לשכוח שהוא קיים, לא רציתי להביט בו אפילו.
אני לא בטוחה בדיוק מה קרה, אני לא בטוחה אם זה היה בגלל משהו שאמרתי או עשיתי, אך זה לא היה חשוב, משום שלפתע גיליתי שמארק הופיע לצידי ולאחר שנייה הוא משך אותי הרחק משם.
"מה הקטע שלך איתו?" הוא שואל, לא מנסה אפילו להחביא את הכעס בקולו, ואני חושבת שזה מה שהרתיח אותי הכי הרבה, לא העובדה שהוא הפריע לי בגסות, או העובדה שהוא גרר אותי אחריו, אלא הכעס שלו עכשיו, הכעס חסר הסיבה שלו.
"זה לא עניינך." אני עונה לו, לא בטוחה למה אני בכלל עושה את זה, אני יודעת שאני פשוט צריכה ללכת, שעדיף לי לא להתחיל את הריב הזה, לא עכשיו, אבל אלוהים, אני כל-כך כועסת עליו.
"זה כן ענייני." מארק אומר ומנסה לתפוס בידי, אך אני לא נתתי לו לעשות זאת, לקחתי צעד אחורה וידו החמיצה אותי בפחות מסנטימטר, ידעתי שזה רק יכעיס אותו יותר, אבל זה בדיוק מה שרציתי.
"למה אתה חושב כך?" אני שואלת, קולי רגוע אך אני כל-כך רוצה לצעוק עליו."אתה הרי לא רוצה כל קשר אליי, או ששכחת?" אני יודעת שזו הייתה מכה מתחת לחגורה, אך אלו היו המילים שלו, לא שלי.
הוא לא אומר דבר, רק מביט בי, מבטו כבר לא כועס, אך הוא גם לא עצוב, הוא פשוט ריק.
"את יודעת שלא התכוונתי לזה." הוא אומר בשקט, ואינו מביט בי.
אני מביטה סביבינו, לא בטוחה כל-כך האם כדאי לי להמשיך או שאני צריכה פשוט להסתובב וללכת.
"אני יודעת את זה?"אני שואלת אותו ונאנחת, נמאס לי כבר מהשיחה הזו, נמאס לי ממנו, נמאס לי מהכל.
שוב, מארק שתק, הוא פשוט עומד שם והביט ברצפה, אני לא אומרת עוד דבר, רק מסתובבת ומתחילה ללכת, רוצה להשאיר את כל זה מאחורי, מתכוונת להשאיר אותו ואת העבר שלנו קבור.