לגמור עם זה כבר..

הרגע הזה שאתה פשוט יושב לבד, ואין לך מילים בפה, אין לך מחשבות בראש, רק הדמעות שזולגות מפניך מצליחות אולי לומר משהו. הגוף רועד והפנים אדומות, אתה נחנק ובקושי מצליח לנשום, נאבק בדחף לקחת את הסכין ולגמור עם זה כבר. אתה פשוט מרגיש את הסוף, מבין שזו דרך ללא מוצא, שאין איך להימלט מהכאב הזה..
תמיד חשבת שתוכל לספוג דברים, חשבת שאתה בן אדם חזק בנפשך ולא תגיע נקודת שבירה. תמיד חשבת שהדבר שמסב לך אושר הוא נעליים חדשות, ומה שיהרוס לך את היום הוא ציון גרוע במבחן. אבל לפעמים פשוט מגיע הרגע הזה, הרגע הזה שחששנו שיחזור ויפגע בנו שוב, הרגע הזה שהדבר ששבר אותך הוא הדבר שהכי לא ציפית לו. אתה פשוט יושב ומביט בחלל הריק, דמעות זולגות על פניך האדומות, משתנק ונאבק בכוח לא לגמור עם זה. אין דרך לבטא את הרגש הנורא הזה שנקרא נקודת שבירה. אתה פשוט שותק ומרגיש את גופך מתמוטט מבפנים, אתה לא מצליח לשלוט על הגוף, אתה לא מרגיש כמו עצמך. ופשוט יושב שם נועץ מבטים בסכין, ונאבק בדחף המפתה לא לקחת אותה ולגמור כבר עם זה…