כמו קרח

האוויר קריר סביבי, ואני חייבת להודות שזה מרגש, אני אוהבת את הדרך בה הרצפה קופאת תחת רגליי.
אנשים רגילים לא מבינים את זה, את הריגוש שבקור העוטף אותי, את האנדרנלין שמגיע ביחד עם זה, עם הידיעה שאני לא רגילה, שאני יותר ממה שהייתי פעם.
פעם חשבתי בדיוק כמוהם, אך הייתי מבוהלת וכל זה היה כל-כך חדש לי, לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך אוכל להתמודד עם זה, פגעתי באנשים וברחתי, אך עכשיו, אני כבר לא מי שהייתי אז, אני לא אותה ילדה קטנה ומפוחדת.
"אני שמח לראות אותך." קול מאחורי אמר, ואני יודעת שהייתי אמורה לקפוץ בבהלה, אנשים רגילים היו, אבל אני ידעתי שהוא יהיה שם, הוא תמיד שם, ואני מניחה שזה הרס את ההפתעה.
"שמעתי שרצית לדבר איתי." אני אומרת, ונעצרת במקומי, ידי מונחות על חזית שמלתי ואני לא בטוחה מה אני אמורה לעשות, פשוט רוצה לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
"את כל-כך אמיצה," הוא אומר לפתע ומתקרב מעט אליי."וכל-כך עקשנית," אני יכולה להרגיש את חום הגוף שלו למרות המרחק בינינו, זה כל-כך מוזר."לפעמים, אני שוכח שאת סובלת." הוא אומר ולפתע ידו מונחת על לחיי, כל-כך חמה שהיא כמעט שורפת אותי.
"מה גורם לך לחשוב שאני סובלת?" אני שואלת וזזה מעט אחורה, חוזרת אל מחסה הקור שלי, מנסה לברוח מהחום שלו.
אני לא יודעת למה שהוא יגיד דבר כזה, למה שהוא יגיד שאני אומללה, הוא לא מכיר אותי, לפחות לא אותי הנוכחית, נכון הוא הכיר אותי פעם, היינו קרובים, אך זה היה מזמן, אני כבר לא אותה נערה מיוסרת שהוא זוכר, זה לא שאני חייכנית ומאושרת עכשיו, אבל אני כל-כך שונה ממנה עכשיו.
"את סיפרת לי."הוא אומר, ונשמע מעט מופתע מן השאלה, אולי לא מבין את החשיבות של המידע הזה עבורי, לא מבין שיכול להיות שהוא טועה, שאולי זוהי כבר לא האמת.
"אני כבר לא אותו אדם." אני אומרת לו, לא בטוחה בדיוק מה אני רוצה להוכיח לו, אולי שאני כבר לא זקוקה לו.
"גם אני לא." הוא אומר ואני מוצאת את עצמי מביטה בעיניו, לוקח לי רגע, אבל אני קולטת שעיניו נראות כמו שתי להבות.
"זה עדיין לא הופך אותנו לדומים." אני אומרת, חוזרת לדיון שהתחלנו כל-כך הרבה פעמים בעבר, ריח שכבר נמאס לי ממנו, אך הוא תמיד יהיה חלק מאיתנו.
יש בינינו שתיקה מסיימת, כאילו גם הוא לא רוצה לפתוח בריב הזה שוב, פשוט בגלל ששום דבר טוב לעולם לא יוצא ממנו, רק כעס וריחוק בינינו.
לפתע, הוא מחייך אליי, והחיוך הזה, בדיוק כמו כל דבר אחר בו הוא חמים ומזמין כל-כך שזה כמעט כואב לי להביט בו.
"אנחנו תמיד היינו שונים," הוא אומר בסופו של דבר, וחיוכו משתנה, עכשיו הוא כמעט עצוב."כמו אש וקרח."