אבוד- פרק 6 – ויולטה
ישבתי על הכיסא מול הדלפק והקלדתי על המחשב הנייד שלי את הפסקה לפני האחרונה של העבודה. מידי פעם בחנתי את מתאו שהניח ספרים חדשים למדפים שונים. הוא הגיב למשפטים שהקראתי בקול ולפעמים הציע דרך אחרת לנסח אותם. נחשתי שהוא לא שם לב שאני בוהה בו. רוב הבנות בבית הספר שמו עליו עין ואני לא הייתי היוצאת מן הכלל. היום הוא לבש ג'ינס בהירים משופשפים, מעל לחולצה שחורה פשוטה הוא לבש חולצת פלנל משובצת בשחור, אדום וירוק. לרגליו נעל מגפיים שחורות וכבדות למראה. שערותיו היו אסופות לחצי קוקו על קודקוד ראשו.
הוא ואני כמעט ולא דיברנו מאז שהגעתי לכאן, חוץ מעל העבודה. היה ברור שהוא רק רצה לסיים איתה לנתק כל קשר איתי. לא יכולתי להאשים אותו, במיוחד כשהגישה האדישה שלו תרמה לכך שיכולתי לחשוב על לפחות עשרים מקומות שהייתי מעדיפה להיות בהם במקום להיות פה. המראה שלו לא חיפה על הגישה המעצבנת שלו.
בשעה שמונה הוא סיים לעבוד ואנחנו עשינו את דרכנו לתחנת הרכבת. הנסיעה ארכה בערך שעה ועברה בשתיקה מעצבנת. מתאו הקשיב למוזיקה באוזניה אחת ובהה בנוף מחוץ לחלון, כאילו לא הייתי שם. כשירדנו בתחנה המתאימה הופתעתי לגלות שהוא גר בשכונה הכי מסוכנת בעיר. הוא הוביל אותי במורד הרחוב לכיוון הביניין שבו גר. עלינו במדרגות לקומה האחרונה והוא פתח את דלת דירתו. הוא שאל בהסח דעת אם אני רעבה ולא חיכה לתשובה ממני לפני שהזמין פיצה.
אחרי שהוביל אותי לסלון הוא הודיע שהוא הולך להתקלח, הניח לידי שטר של עשרים דולר כדי לשלם לשליח ואמר שעדיף שאחכה לו כדי שנוכל לסיים את העבודה ביחד.
השליח הגיע כמה שניות אחרי שמתאו עזב את הסלון. את הקופסא הנחתי על שולחן הקפה הקטן בסלון. בזמן שחיכיתי לו הסתובבתי בדירה.
הדירה הייתה קטנה ולא היו בה הרבה רהיטים. על הקירות היו תלויות המון תמונות משפחתיות. עמדתי מולן וניסיתי לנחש מי היה מי.
" משהו מעניין ?" שאל קול מאחורי
לא הופתעתי לראות את מתאו עומד מאחורי. הוא לבש מכנס שחור ארוך וגופיה אפורה בעלת חורים גדולים לידיים שחשפו את צידי גופו ורוב גבו. ניסיתי לא להגיב למראה גופו השרירי. שערותיו היו פזורות ורטובות, ריח נעים של שמפו עלה מהן. כשהוא הסתובב עם גבו אלי ראיתי שעל גבו היו שלוש צלקות גדולות. הן נראו כאילו פעם הן היו פצעים גדולים ועמוקים.
"מאיפה הצלקות?" פלטתי בלי לחשוב
"תאונה באיגרוף" הוא מלמל, מתיישב על הספה השחורה ומסמן לי להתיישב לידו. שאלתי את עצמי איך תאונה באיגרוף יכולה לגרום לצלקות כל כך גדולות אבל החלטתי שעדיף שלא אשאל אותו. לקח לנו בערך שעה וחצי לסיים את העבודה ואת רוב הפיצה. קמתי מהספה, מרימה את התיק שלי מהרצפה ומתכוננת לעזוב.
מתאו קם מיד אחריי מלמל "חכי רגע" והולך לכיוון החדר שלו.
כשהוא חזר , היה לבוש סטוושירט חבש כובע גרב שחור ונעל מגפיים.
"בואי " היה כל מה שאמר בשעה שצעד לכיוון הדלת. הרמתי גבה "לאן זה ?"
"אני מלווה אותך לתחנה " הוא אמר ,כאילו זה מובן מעליו. הרמתי גבה כשהוא הסתובב. הוא אולי אדיש אבל עדיין סוג של ג'נטלמן.
תגובות (1)
פרק קצר ויפה, מאוד אהבתי.
תמשיכי :)