הקפיטול והבועה שלנו

-אני רק אומרת מראש, הטקסט הבא הוא סוג של מאמר יותר מאשר סיפור, מחר אני אולי אעלה סיפור בהשראת המאמר.

אני מניחה שרבים מכם, אולי אפילו כולכם, קראתם את הספר "משחקי הרעב" או לפחות ראיתם את הסרט. נתעלם מסיפור האהבה המיותר שבספר, כי הוא רק מושך את תשומת הלב מהסיפור הראשי.
בסיפור יש שני חלקים חשובים – הקפיטול והמחוזות.
ואנחנו, אני, אתם, אנחנו הקפיטול. אנחנו האנשים שמקיאים ארוחות כדי שיהיה אפשר לאכול בלי להשמין, בזמן שבמקום אחר יש אנשים שלא יכולים להקיא כי אין להם מה. אנחנו האנשים שמרעיבים את עצמינו כדי להיות יפים, בזמן שבמקום אחר אנשים מתים מרעב. אנחנו האנשים שמבזבזים זמן על צפייה בתוכניות בהן אנשים סובלים, ואנחנו שופטים אותם, צוחקים עליהם, מקנאים בהם.
אנחנו האנשים שחושבים ש"המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
אבל לא, לא ככה העולם עובד! עזרת למישהו? יופי, תמשיך, כי יש מיליוני אנשים בחוץ שסובלים! קשה לך שיש מישהי שאתה אוהב ואתה לא יודע אם היא אוהבת אותך חזרה? יש לך יום שיער רע? יש אנשים שהבעיות הכי קטנות שלהם הן אם הם יצליחו לשרוד עוד יום אחד.
אנחנו הקפיטול, האנשים שמשחקים אותה אלוהים, שמיתממים. והנה אנחנו, בתוך הבועה הקטנה שלנו שמוקפת מסכים.
אתם בטח חושבים שאני עכשיו שופטת אתכם, כועסת עליכם, צועקת עליכם. אבל לא, אני כועסת על עצמי. אני הקפיטול, אני מוקפת בבועה של מסכים, ואני צריכה לצאת ממנה.