המכשפה האחרונה, פרק 6- קאיון – חלק ב'

מאז אותו היום היא וקאיון הפכו לחברים טובים, כמעט בכל יום הם היו נפגשים. היא זכרה איך הוא היה לוקח אותה לטיולים בעיר, מראה לה מקומות סודיים שהוא מכיר; חורשות ענקיות בסביבות העיר, גנים מדהימים שרוב האנשים לא מודעים לקיומם, מקומות ודרכים בהם אפשר להתחבא למקרה ששוב יהיה מקרה שירדפו אחריה.

היא זכרה איך הם היו יושבים באחד המקומות הסודיים שלו ומדברים. הוא היה מספר לה על ההרפתקאות שהוא עבר, על דברים חדשים שהוא גילה, על המשפחה שלו. אמא שלו נפטרה ממחלה קשה כשהיה רק ילד קטן, ואבא שלו היה צריך לדאוג לבדו לו ולאחיו ואחותו הקטנים. הוא מאוד אהב את אבא שלו, בימים הוא היה יוצא בבוקר לעבוד מוקדם, והיה חוזר בשעות הערב המאוחרות, הוא עבד קשה כדי שלמשפחה הקטנה שלהם לא יהיה חסר דבר. הוא סיפר לה איך פעם אבא שלו היה לוקח אותו לסיורים בעיר, כמו שהוא עושה לה. חלק מהמקומות שהם הלכו אליהם עכשיו היו מקומות שאבא שלו היה הולך אליהם איתו בעבר.

הוא סיפר לה על איך שגם בתקופה שאחרי שאמא שלו נפטרה הוא המשיך לבלות איתו ועם האחים שלו, לתת להם הרגשה שהכל עדיין בסדר. גם כשהלחץ בעבודה גדל והוא לא יכל להמשיך יותר כמו בעבר, הוא עדין היה מנצל יום חופש, כל זמן פנוי שהיה לו, בשבילם. היא פגשה את אבא שלו כמה פעמים, הוא באמת היה אדם מיוחד. הוא היה מאוד דומה לקאיון, גם במראה וגם בהתנהגות, ותמיד היה לו חיוך על הפנים. היא ברור שקאיון רוצה להיות כמו אביו כשיגדל.

היא זכרה איך היא היתה מספרת לו על מה שעובר עליה, על כל הבלגן שנגרם בגלל ת'אנבריס.. היא זכרה איך הוא היה מלטף אותה ואומר לה שהכל יהיה בסדר, שהכל יעבור. גם כשהמצב החל להתדרדר למלחמה כוללת, גם כשהמלחמה כבר התחילה, הם עדיין המשיכו להיפגש. רק אותו היא שיתפה בכל הסבל שהיא עוברת, רק הוא היה זה שתמיד הצליח לעודד אותה, ולתת לה תקווה.

היא זכרה את הנשיקה הראשונה שלהם, זה היה ליל ירח מלא, הם היו באחד המקומות הסודיים שלו, גבעה מכוסה בדשא, שלאורכה היו מפוזרים פרחים שונים, ועץ גדול צמח בפסגה והם עמדו מתחת לעץ, רק הירח מאיר עליהם. היא זכרה איך היא הביטה אז בעיניו ולחשה "תבטיח לי, תבטיח לי שלא תעזוב אותי" עיניה היו מלאות דמעות, הוא עצם את עיניו לכמה רגעים, ואז חזר להביט בה, "אני מבטיח" אמר בשקט. ואז הוא חיבק אותה.

היא זכרה את הפעם ההיא שהלכה אליו, היא זכרה איך כבר בהתחלה הייתה לה הרגשה מוזרה, הרגשה שהרחוב שקט מידי, הרגשה שמשהו לא טוב עומד לקרות. היא זכרה את המבטים הנזעמים שהופנו לכיוונה מהחלונות, היא כבר הייתה רגילה לכאלה, אבל הפעם היה בהם משהו שונה, משהו עמוק יותר. היא זכרה איך הגיעה לשכונה שלו, היא זכרה את הצעקות, הדם, המהומה. היא הבינה שהייתה התפרעות, היא זכרה איך טיפסה במהירות את המדרגות עד לביתו, איך הופתעה לראות שהדלת הייתה פתוחה. היא נכנסה פנימה וראתה אותו יושב על שרפרף חצי שבור, האחים הקטנים שלו היו מסביבו, פניו היו מונחות בין ידיו, היא רצה אליו במהירות. "קאיון?" היא לחשה.

"לכי מפה" הוא ענה בקול צרוד, ראשו עדין נמצא בין ידיו. עיניה נפערו באימה, היא הבינה שקרה משהו נורא, "קאיון?" היא התקרבה אליו כמה צעדים, האחים שלו התרחקו לכיוון החדר, "קאיון… מה…" הוא הסתובב אליה, היא לעולם לא תוכל לשכוח את המבט שהיה אז על פניו, שיערו היה סתור ומבולגן, פניו היו מכוסות בדם ובפיח, עיניו אדומות, והוא הביט בה במבט שהיו בו בלבול כעס פחד, ועצב עמוק בו זמנית. "את מפלצת" הוא סינן.

המילים היכו אותה בהלם, היא פערה את עיניה בתדהמה, היא לא הצליחה להוציא הגה, זרם של כאב פילח את ראשה,ודמעות פרצו מעיניה, היא לא האמינה שהיא שומעת את המילים האלה, היא לא יכולה להאמין שבאמת קאיון הוא זה שעומד מולה. "מ.. מה… מ.." היא פלטה שברי מילים, עיניה סרקו במהירות את הבית, ואז נעצרו ונפערו באימה, "איפה.. איפה אבא שלך?" היא לחשה.

"הוא מת." הוא ענה לה במבט קפוא, בקול נטול כל רגש, "אתם הרגתם אותו"
אמילי התקשתה לנשום, הדמעות חנקו אותה, היא לא הייתה בטוחה מה מכאיב לה יותר, העובדה שאבא של קאיון נהרג, או זה שהוא קושר אותה לרוצחים שלו. "אבל…" היא קרסה על הרצפה, עיניה הדומעות הביטו בתחינה בעיניו חסרות ההבעה, "אב..ל הבט..ח..ת" היא אמרה בקול רועד, "לא אתה זה שאמר ש… ש.. לא כל הקוס..מים הם.. הם.." היא השפילה את פניה ובכתה בשקט.

"לכי מפה" הוא לחש, היא הרימה אליו מבט, עכשיו גם עיניו היו מלאות דמעות, דמעות שזלגו בלי הפסקה, "ואל תחזרי עוד". היא קמה בשתיקה, מוחה עדיין לא הצליח לעכל את המתרחש. היא הייתה קפואה, היא הרגישה את כל הכוחות שהיו בה מתרוקנים. "כדאי שתעזבי מהר" הוא אמר בלחישה והסתובב, "עוד מעט השכנים ישימו לב שאת פה, והם יבואו" היא נסוגה צעד אחורה, "הם רוצים נקמה, ואני, אני לא בטוח שאני אוכל לעצור אותם"

אמילי בהתה בו למשך כמה רגעים, "קאי.. קאיון.." היא החלה לומר, ואז התחילו להישמע צעקות מכיוון חדר המדרגות, היא הבינה שהם מתקרבים. "לכי כבר!" קאיון צעק וסובב לעברה את פניו, הם עדיין היו חסרות הבעה. היא עצמה את עיניה, והסתובבה לעבר חדר המדרגות, היא ירדה את המדרגות במהירות עד שהגיעה לרחוב, ושם המשיכה לרוץ. היא שמעה קולות של אנשים רודפים אחריה, אבל כבר לא היה אכפת לה מכלום, היא כבר לא יכלה לחשוב על כלום, לא הרגישה כלום. אבן פגעה בכתפה, ולאחר מכן אחת אחרת בראשה, אבל היא המשיכה לרוץ, הדמעות מטשטשות את ראייתה. היא הליחה להתחמק מהם אחרי שפנתה לעבר כמה סמטאות, סמטאות שקאיון הראה לה פעם.

היא לא האמינה שהוא יכל לדבר כך, היא יכלה להבין את הכאב שלו, אבא שלו היה זה שהחזיק את כל המשפחה שלו, ועכשיו הוא והאחים שלו נשארו לבד בעולם. אבל איך היא קשורה לזה? היא לעולם לא הייתה מסכימה לדבר כזה לקרות! רק בגלל שהיא קוסמת? אין בזה היגיון! אם אבא שלו היה נהרג על ידי אדם רגיל, הוא היה מחשיב את כל האנשים בעולם לרוצחים?! היא המשיכה לרוץ עוד כמה דקות, היא כבר החלה לראות את השכונה שלה במרחק, אבל אז ראייתה התערפלה, והיא קרסה על הרצפה, מעולפת. היא לא רצתה לקום.

מאוחר יותר היא מצאה את עצמה בבית, מישהו כנראה מצא אותה וקרא להוריה, היא התעוררה במיטה שלה, לרגע היא קיוותה שכל זה לא קרה, שכל זה היה חלום, אבל לא, חלום לא יכול להיות אמיתי כל כך, והתחבושות על ראשה וכתפה היו ההוכחה. היא עצמה את עיניה, והדמעות שוב החלו לזלוג.