הסערה שלי, סיפור אהבה קצר.

תמיד הייתי רוחני.
אני עוצם עיניים וחושב חזק בזמן שבעצם הכל שחור,מכירים את זה?
אני מרגיש כלוא בין כלום לכמעט בעוד את שם בסוף המנהרה והדמות שלך כלואה בערפל,נבהלתי.
פקחתי עיניים,אני נמצא בחדר שלי,יכולתי להבין את זה כשראיתי את הכוכבים הזוהרים שהדבקתי על התקרה כשהייתי קטן,ניסיתי לגרד את זה כשהתבגרתי אבל משום מה התחרטתי ועצרתי באמצע.
אני מתאושש ממה שנראה כמו חלום או אולי הזיה,מתפשטת,לובש כובע וחולצה קלילה ויוצא להתנדף באוויר הנקי של הרחובות.
אני אוהב את הגוון הסגול-כתום של השמיים בשקיעה,יש יגידו שזה בכלל ורוד,אבל הכל תלוי בעיני המתבונן.
חשבתי הרבה על הזמן שאבד לנו ועל הימים שחשבתי שאלכסון עושה לי חלומות נפלאים ועל כמה כאב שהתפוצצה לי הבועה והבנתי שהדברים הולכים ומשתנים,על כמה הכל נראה מבעית בלילות האחרונים וכמה שפתאום המוח שלי מתרוקן מתוכן ונשאר עם חלל חשוך ורק הלב מרגיש,
כל מה שאני יודע זה שיש לי אותך-אבל רק כמעט,ואני לא יכול להסתפק בזה או להרגיש בטוח,אני רק יודע שאני מרגיש.
אל תשאלי אותי מה,כי אני לא אדע להגיד,רק שכל כך מפחיד לי למצוא אותך בזרועותיו של מישהו אחר.
וכל כך מפחיד לי אם יסתבר שיותר מלהרגיש,אני אוהב.
את כמו השקט לפני הסערה שלי,
לא תמיד הערכתי את הקשר המיוחד שיש לנו,אבל כשהיית של אחרים, משהו התחיל לגעוש ולפעמים אפילו ישב מן גוש על הגרון,או אי שם בלב.
ואני לא מצליח לחשוב עכשיו כמו שצריך,כי פתאום אני מרגיש מורעל מהפחד,מעורער מהספק,אז אני אורז ונוסע לשבועיים-שלושה להודו,קצת להתרחק,להתנקות,לקום כל בוקר לשתות נס קפה בהיר כמו השמיים,לשבת במרפסת,לחשוב עלייך,להתעצבן מזה,לעשות יוגה,לנסות להרגיש מאוזן ועם כל זה התמונה שלך עדיין תהיה מולי,בראש.
אבל כשאחזור,לא אפחד להודות שהעדפתי להיות כלוא בין כלום לכמעט
מאשר להבין שאני בעצם אוהב,למרות שכל כך רציתי להגיע אלייך,אל סוף המנהרה,אל ההתחלה שלנו.
ואני אעמוד מולך יפה אך נסער,לא מוצא
את המילים,
ואשאל: "מאוחר מדי לבקש ממך להיות הסערה שלי?"