הסיפור של סינדרלה פרק 28

אני כל שמחה שאהבתן את הפרק הקודם (למרות שהוא היה די קצר), אז בגלל זה הפרק של היום הוא טיפה ארוך (עם רמנדה, אז זה בונוס). אז בלי לחפור יותר מדי (כהרגלי), הנה הפרק, תיהנו! :)

נשיקת חצות. אני תמיד חלמתי על להתנשק בחצות ליל השנה החדשה עם מישהו. המשאלה שלי סוף סוף התגשמה. שפתיו של ראיין נמחצו לשלי בעדינות, שפתינו נעות בתיאום מושלם אחת עם השנייה. הלב שלי האיץ עוד יותר, הפרפרים בבטני השתוללו, והרגשתי כאילו אני נמסה מבפנים. ומה שהכי טוב היה שאני יודעת שהנשיקה הזאת הייתה אמתית, זאת הייתה נשיקה מלאה באהבה. ולחלוק את הנשיקה המיוחדת הזאת עם האדם שאתה הכי אוהב, זה הדבר הכי אלוהי שאי פעם תרגיש.
ככה אני הרגשתי שאני וראיין התנשקנו, הרגשה מיוחדת ועילאית כל כך שאפילו לא יכולתי לבטא אותה במילים.
התנתקנו מהנשיקה הארוכה שלנו, הנשימות שלנו קצרות וקרות, אבל החיוך הענקי על הפנים של שנינו היה קשה להסתיר.
"כבר אמרתי לך שאת מנשקת טוב?" ראיין שאל אותי, ואני צחקתי וחבטי בכתפו.
הבטי בעניים שלו, העניים הכחולות ומהפנטות שאהבתי כל כך… אני לא מאמינה שזה בכלל קרה, שאני זכיתי בסוף טוב לשם שינוי. הבחור שאהבתי אוהב אותי בחזרה, והתנשקנו בחצות הליל של השנה החדשה. זה נדמה כמו חלום.
"אתה חייב להרוס את הרגע, נכון?" התלוננתי, אבל הוא רק צחק וחזר להצמיד את שפתיו המתוקות לשלי.
הלב שלי השתולל בחזי, והפרפרים בבטני פשוט התחרפנו. הידיים שלי נכרנו סביב צווארו של ראיין והקריבו אותו אליי יותר בנשיקה יותר רעבתנית מהקודמת. שפתיו היו רכות ומתוקות, והנשיקה שלו פשוט גרמה לי לרצות עוד ועוד.
המשכנו להתנשק, עד שנקישה על דלת הזכוכית שמאחורינו גרמה לשנינו לקפוץ בבהלה. הסתובבנו וראינו את אחותו הקטנה של ראיין עומדת בצד השני של הדלת ומביטה בין שנינו הלוך ושוב ומנסה להיראות כאילו היא לא ראתה דבר.
"אמא ביקשה שתחזור לבפנים, היא צריכה שתעזור לה." היילי נשמעה במעומם מעבר לזכוכית, ואז היא מיהרה לברוח מהמקום לפני שתובך עוד יותר.
"כדי שתלך," אמרתי ומיהרתי להתרחק ממנו לחיי מסמיקות מהמקרה שקרה זה עתה. ישרתי את השמלה שעל גופי וניסיתי להימנע מלהביט בעניו של ראיין. זה היה כל כך מביך, להיתפס מתנשקים בידי אחותו הקטנה. רק לי זה יכול לקרות, נכון?
"תבואי איתי," ראיין אמר ולקח את ידי בשלו, וגרם לזרמים חשמליים לעלות במעלה זרועי.
"לא נראה לי שזה ימצא חן בעניי אמא שלך," מיהרתי לומר. "מספיק שאחותך ראתה אותנו, אני לא צריכה שזה יקרה גם אמא שלך."
"למה את לחוצה כל כך?" הוא שאל והניח את ידו השנייה על כתפיי. "לפני שנייה היית בסדר גמור."
"לא יודעת," שיקרתי. אני הייתי לחוצה שהמשפחה שלו פשוט לא תקבל אותי, בגלל שאני זאת אני. אולי אני הבת של החברה של אמא שלו, אבל זה לא קובע אם היא תחבב אותי או לא. אני אפילו לא בטוחה שאחותו מחבבת אותי.
"אז תירגעי, אין לך מה לדאוג." ראיין אמר בקול שקט ורגוע והרים את ראשי בעזרת ידו שנחה על כתפי לפני שנייה. "אמא שלי ואחותי נורא נחמדות, הן לא שופטות כל אחד שנכנס דרך הדלת, תאמיני לי."
הבטי בעניו הכחולות שוב, ולא יכולתי שלא לחייך. הדאגה שלו אליי ממש נגעה בלבי, וגרמה ללבי לקפוץ בחזי בהתרגשות.
"הנה החיוך שאני אוהב," ראיין אמר בחיוך משלו ונישק לשפתיי שוב. "בואי איתי, לא יקרה לך כלום." הוא שילב את אצבעותיו בשלי והוביל אותי אל תוך הבית.

"ביי!" אלי קראה לשאר האורחים שהרגע יצאו מביתה והלכו לביתם.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, וכמעט כל האורחים עזבו למעט כמה שהיו יותר מדי שיכורים בשביל לשים לב.
"זה היה מתיש," נאנחתי והתיישבתי על אחד הכיסאות שהיו במבטח.
"מה את אומרת." ראיין אמר מותש כמוני וקרס על הכיסא שלידי. "אני מת מעייפות."
"באלי פשוט להניח את הראש על השולחן ולישון," נאנקתי והנחתי את ראשי על השולחן שהיה לפניי. התאפקתי לא לעצום עניים מעייפות, במיוחד שראיין ישב לידי ויכולתי להביך את עצמי נורא אם אני אירדם לו על שולחן האוכל.
"היי, אל תירדמי לי עכשיו," שמעתי את קולו של ראיין לוחש באוזני וידו נגעה בכתפי החשופה. "אין לנו חדר אורחים פנוי, אין לי לאן לסחוב אותך."
"אז תשאיר אותי לישון על הספה," מלמלתי בעייפות, ראשי עדיין נח של השולחן ולא זזתי ממקומי.
"אני לא יכול, דוד שלי קרס שם לפני כמה דקות ונוחר כמו איזה טרקטור." ראיין צחק, ואני איתו.
ידו של ראיין המשיכה לשפשף את כתפי החשופה, אגודלו מברישה על עורי החשוף, ומגע עורו על עורי שולח זרמים נעימים לכל אורך גופי. הלב שלי קפץ בחזי שהרגשתי שהוא הפסיק ללטף את כתפי וידיו החלו לחבק את מותניי מאחורה. בתוך כמה שניות, ראיין גרר אותי לחיקו וחיבק אותי אליו, ואני הנחתי את ראשי על כתפו הרחבה, מסניפה את הריח הגברי שנדף ממנו. שיערי היה על פניי והפריע לי להביט בו, אבל הוא השלים בשבילי את המלאכה והבריש אותו בעדינות מפניי.
"אני לא יכול לראות את העניים שלך," הוא אמר בחיוך קל וליטף את לחיי באגודלו.
"בשביל מה אתה צריך לראות אותן?" שאלתי בקול ישנוני ועצמתי את עניי.
"כי הן יפות," הוא ענה והמשיך ללטף את לחיי באגודלו.
"לא הן לא," התנגדתי וזזתי מעט בשביל להיות בתנוחה יותר נוחה. "שלך יפות, שלי לא."
"את באמת חושבת ככה?" הוא צחק, אצבעותיו מברישות מעט על שפתיי התחתונה בעדינות, כאילו אני בובת חרסינה שהוא מפחד לשבור.
"כן." מלמתי ופקחתי את עניי מעט בשביל לראות אותו מביט בשפתיי בתאווה. שהוא קלט שאני מסתכלת עליו, הוא מיהר להסיט את מבטו משפתיי עם סומק שעלה על לחיו. הוא היה כזה מתוק שפשוט התקרבתי אליו ונישקתי אותו בלי התראה מוקדמת.
הוא נישק את שפתיי כמעט מיד, וידו שליטפה את לחיי ירדה לעורפי ומשכה את פניי יותר קרוב לשלו.
טעם מתוק של מיץ שהוא שתה מקודם מילא את פי, וידו שחבקה את מותני ליטפה במעגלים את גבי התחתון וגרמה לי להיאנח בעונג.
"אמנדה, את-" מישהו נכנס למטבח וקרא בשמי.
מיהרתי להתנתק משפתיו של ראיין, למרות שנורא רציתי להמשיך ולנשק אותו עד לסוף חיי, לא יכולתי להמשיך להתנשק איתו שגלוריה עמדה בפתח המטבח והביטה בהלם הלוך ושוב ביני לבין ראיין.
ראיין ואני האדמנו מהמבוכה, והבטנו בגלוריה שעדיין בהתה בנו כלא מאמינה. יכולנו להכחיש שלא עשינו שום דבר, אבל שפתיו הנפוחות ולחיינו האדומות הסגירו אותנו מיד. ורק אז קפאתי במקומי שהבנתי באיזה תנוחה אני וראיין נמצאים- שאני בחיקו וידיו על גופי.
"ז-זה לא מה שאת חושבת!" מיהרתי לגמגם ולקום מראיין במהירות.
"זה בדיוק מה שאני חושבת!" גלוריה קראה, ומה שבלבל אותי מאוד היה החיוך שהיה פרוש על שפתייה. "סוף סוף, אמנדה!" היא קראה נרגשת.
אני וראיין החלפנו מבטים מבולבלים, לא יודעים איך להגיב לאחותי הנרגשת כמו ילדה בת 12 שהולכת לראות הופעה של הלהקה הכי אהובה עליה.
"מה?" שאלתי אותה לבסוף, מבולבלת לגמרי מכל מה שהרגע קרה כאן.
"סוף סוף יש לך חבר!" היא קראה נרגשת ומיהרה לרוץ אליי ולהתקיל אותי בחיבוק שכמעט גרם לי ליפול על הרצפה. היא סובבת אותי תוך כדי חיבוק, וכך פניי היו מופנות לראיין. החזרתי לו מבט מבולבל שהוא שלח לעברי, ואני נורא רציתי להשתחרר מאחיזתה של גלוריה שגרמה לאוויר שנכנס לראותי להידלדל יותר ויותר. שהיא רוצה, החיבוק שלה יכל למחוץ את גופי בתוך כמה דקות.
"גלוריה, אני לא יכולה לנשום." אמרתי לה חנוקה וניסיתי לשחרר את עצמי מאחיזתה.
גלוריה שחררה את האחיזה שלה ממני לכמה שניות, ומיהרתי להתרחק ממנה מעט ולנשום בקצב סדיר לשם שינוי.
"אמנדה, לא סיפרת לי שיש לך את זה," היא צחקקה, ושמתי לב שהעמידה שלה לא הייתה כל כך יציבה. "את כמו חיה רעה!" היא צחקה, ונשמתה שהורגשה על עורי עם הריח המוזר הסגירה שהיא שתתה, ונראה לי שלא מעט.
ראיין צחקק מעט מהתגובה של אחותי, ואני משכתי בתכפיי כתגובה לצחוקו.
"תביאי לי עוד חיבוק!" גלוריה קראה בקול ילדותי, ולפני שהספקתי להתנגד היא עטפה אותי בזרועותיה שוב.
"היא שיכורה." אמרתי לראיין ללא קול, והא הנהן בהבנה. "אמא!" קראתי בקול רם, ואחרי כמה שניות אמא שלי נכנסה למטבח ביחד עם אלי.
"אמא, תגידי לגלוריה שתפסיק לחבק אותי! יש לי עוד מעט נמק ביד." התלוננתי לאמא שלי כמו ילדה קטנה.
"גלוריה, תשחררי את אחותך!" אמא נזפה בגלוריה ומיהרה לשחרר אותי מהאחיזה שלה.
"תודה," נשפתי לרווחה והתיישבתי שוב ליד ראיין.
"אחותך שיכורה זה מחזה נורא חמוד," ראיין לחש באוזני וגרם לי לצחקק.
"אני יודעת, זאת לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה." השבתי לו.
"גלוריה, חכי במכונית עם אבא, אני מיד אצטרף." אמא ציוותה גלוריה שהתבכיינה שלא בא לה, אבל אחרי וויכוח קטן עם אמי היא נאחה וגררה את רגליה אל מחוץ למטבח.
"אז אני רואה שאתם מכירים," קולה של אלי אמר די קרוב אליי וגרם ללבי לקפוץ בבהלה בחזי.
"כן, אמא," ראיין ענה לה ושילב את ידו בשלי בלי שאמו תראה. "אנחנו מכירים."
"ראיין!" אמי קראה נרגשת. "לא ידעתי שאתה הבן של אלי!"
"את מכירה את ראיין?" אלי שאלה את אמי מופתעת.
"כן, הוא בא אלינו הביתה פעם אחת," אמא אמרה לאלי, והם המשיכו בשיחה שלהם עד שאמא אמרה שצריך ללכת הביתה. שני האמהות התקדמו ביחד לדלת הכניסה, בעוד שאני וראיין השתרכנו מאחוריהן עם ידינו עדיין שלובות אחת בשנייה.
"לא בא לי ללכת." התלוננתי בשקט והשענתי את ראשי על כתפו של ראיין.
"אז תישארי," ראיין צחק.
"אבל גם לא בא לי להישאר," הוספתי אחרי זה, וגרמו לצחוקו המדהים של ראיין להתגבר.
"אז מה את רוצה לעשות?" ראיין שאל לבסוף שהגענו לדלת הכניסה. אמי ואלי היו שקועות בשיחה שלהם ולא שמו לב אליי ואל ראיין.
"לישון." מלמלתי והתחפרתי יותר בכתפו של ראיין. "אתה נורא נוח בתור כרית, אתה יודע את זה?"
"באמת?" ראיין צחק.
"כן," מלמלתי שוב, וצחקקתי שידו של ראיין הפסיקו להחזיק בשלי ובמקום זה נכרכו סביב מותניי, מקרבות אותי אליו יותר.
"את נורא חמודה שאת ישנונית," ראיין אמר לי וגרם לפרפרים לרפרף בבטני מעט.
"אתה חמוד בכללי." השבתי וחיבקתי את זרועו שחבקה אותי.
"אני יודע," הוא אמר, וכתגובה הכיתי את חזו, מה שגרם לו לצחקק יותר. נשימתו דגדגה את עורי, וגרמה לי להרגיש שמחה משום מה. הוא נשק ללחיי בעדינות וגרם לחיוך להתפשט על פניי.
אני אוהבת אותו. אני לא מתביישת להודות בזה הפעם, אבל אני אוהבת אותו. כל פעם שאני איתו אני מרגישה כמו הבנאדם הכי מאושר בעולם, ואני אוהבת את ההרגשה הזאת. ויש לי הרגשה שהרגשות של ראיין די הדדיות גם לגבי, וזה מה שגורם לחיוכי לגדול עוד יותר.
אבל כשאמי הסתובבה לעברי, מיהרתי להתנתק מאחיזתו של ראיין ורק לעמוד לידו, ולמזלי עשיתי את זה בזמן.
"בואי אמנדה, אנחנו צריכים ללכת!" אמא קראה עם חצי גוף מחוץ לדלת וידיה מסמנות לי לבוא אחריה.
"ביי." אמרתי עם מעט עצב בקולי מכיוון שאני אצטרך לעזוב את ראיין עכשיו, ולא אוכל לראות אותו עד יום שני בבית הספר.
"ביי." הוא השיב לי, ויכולתי לשמוע שגם הוא לא כל כך נלהב להיפרד ממני דווקא שהעניינים התחילו להתחמם.
נופפתי לו להתראות, ואז הלכתי ביחד עם אמא שלי אל עבר המכונית שלנו, והעפתי מבט זריז אחורנית לראות את ראיין בדלת מסתכל עליי הולכת, ולא יכולתי שלא לחייך.

"סופי!" קראתי נרגשת ומחצתי לגופי את חברתי הטובה שהייתה נרגשת כמעט כמוני. לא התראינו כל החופשה, מה שהיה יחסית מוזר כי אנחנו בילינו הרבה יחד בחופשות בדרך כלל. אבל מאז שהיא ואנדי נהיו זוג, הפסקנו משום מה לבלות ביחד מחוץ לכותלי בית הספר.
"אמנדה!" היא קראה כמוני, וממש יכולתי לשמוע את החיוך הענקי בקולה.
"אנדי!" אנדי קרא בשם של עצמו ועשה את עצמו נרגש, מה שגרם לי ולסופי לצחקק.
סופי התנתקה מהחיבוק שלי ומיהרה לחבק את אנדי הפגוע. "אל תדאג, חמודי." סופי אמרה בטון אימהי וטפחה על גבו של אנדי כמחווה מנחמת.
רק מהמחזה של שניהם יחד לא יכולתי שלא לחייך. הם היו כל כך מתוקים ביחד, כאילו הם ממש נועדו אחד בשביל השנייה. למזלי, אני וראיין גם התחלנו בהליכי הזוגיות שלנו סוף סוף, ובסוף השבוע הזה לא הפסקנו לדבר.
עמדתי שם והבטי בזוג היונים מתחבקים, אבל שקלטי שהם מתנשקים, החלטי להזכיר להם שאני נמצאת ממש כאן.
"אה, סליחה." סופי התנצלה עם סומק של מבוכה על לחייה.
"אני ואת צריכות לערוך שיחה רצינית היום," אמרתי והצבעתי ביני לבינה. "אני צריכה לדעת מה פספסתי בשבועיים האלה."
"לא, אל תיקחי אותה ממני!" אנדי קרא בקול ילדותי ועטף את סופי בזרועותיו שוב.
"תירגע רומיאו, זה רק להפסקת הצהריים הזאת," צחקתי, ובדיוק אז הפעמון צלצל ובישר על תחילת השעה הראשונה. "קדימה קנגורו, צריך לזוז."
"ביי." הוא אמר לסופי ונשק לה בזריזות על השפתיים לפני ששנינו מיהרנו לכיתה של מר ג'קסון בלי להחליף מילה נוספת.

"אוקי, תשפכי הכל!" סופי התרגשה והניחה את המזלג מידה.
שנינו התיישבנו באחד משולחנות הרבים שנמצאו בקפטריה, רק אני והיא כמו בעבר. אמרתי לה שיש לי חדשות לגביי ולגביי ראיין, והיא הייתה קשובה לכל מילה שהוצאתי מפי.
סיפרתי לה על מה שקרה לו עם נטלי, על נשיקת החצות, על כל מה שקרה לי ולו בליל ערב השנה החדשה. זה היה די משחרר לספר על כל מה שקרה לי, ולמזלי סופי הייתה נורא קשובה בכל הנוגע לרכילויות ורומנטיקה (או שלא כל כך למזלי, כי זה אומר שהיא הייתה יכולה לרוץ ולספר את זה לכל בית הספר). אחרי שגמרתי לספר לה הכל, החיוך הענקי שהיה על הפנייה היה די קשה לפספס.
"וואו, אני לא מאמינה שאת וראיין סוף סוף ביחד!" היא קראה נרגשת. "זה כל כך מרגש, אני כל כך שמחה בשבילך!"
"תודה, תודה." נופפתי בידי ונגסתי בהמבורגר ששכב על המגש שלי ועדיין לא נגעתי בו. "מה איתך ועם אנדי?" שאלתי אותה בפה מלא.
"מה לגבינו?" היא שאלה ושיפשה את זרועותיה.
"מה קורה איתכם?" שאלתי ובלעתי את מה שהיה בפי. "אני לא יודעת מה קורה איתך ועם האוסטרלי!"
"אה…" היא השתדלה לא להביט בי ופנייה האדימו מעט.
"נו, מה קרה?" דחקתי בה עוד יותר.
"אני… אני ואנדי…" היא נשכה את שפתייה בלחץ לא יודעת אם לומר לי את מה שזה לא היה.
"נו, אני מבטיחה שאני לא אשפוט אותך!" הבטחתי בחיוך.
היא עצמה את ענייה ופלטה במהירות: "אני ואנדי שכבנו."
פי נפער וכל ההתרגשות שבי נעלמה. "אתם מה?!"