מאושרת לרגע- פרק 9

לפני הכל מספר הודעות:
אני מפרסמת את הסיפור גם דרך wattpad למי שמכיר, ואני אצרף קישור ב'רציתי להוסיף' כדי שלמי שיותר נוח יכול לקרוא שם :)
מספר שתיים- כיףףף לי לראות שכולכם אוהבים את הסיפור אבל התגובה 'תמשיכי' קצת חוזרת על עצמה, מצפה למשהו קצת יותר מזה…
ואחרון, אני רוצה להודות לכל מי שקורא את הסיפור, שמגיב, שמדרג וגם שרק קורא, אתם נותנים לי תמיכה עצומה ומוטיבציה להמשיך, אז פשוט תודה.
זהו, ועכשיו לפרק, תהנו ❤
[נ.ב אלידור תתחתן איתי כבר]

פרק 9 – את מסתירה משהו

-מוֹרִין-
"הפסקה!" אלידור צעק ועצם את עיניו כאילו הוא נירדם.
"שאלה אחרונה." אמרתי בקשיחות והוא פקח את עיניו והסתכל עלי במבט עייף. "נגד מי גרמניה, איטליה ויפן נלחמו במלחמת העולם השניה?" שאלתי והוא צמצם את עיניו במבט שמראה שהוא מתאמץ לחשוב על התשובה, מה שבכלל הפתיע אותי.
במשך שלוש שעות שלמות, אני ואלידור למדנו לקראת המבחן, והפתיעה אותי הרצינות שלו, הוא באמת בא ללמוד ולא לעשות שום דבר מעבר. הייתי בטוחה שהוא מהילדים האלו שלא משקיעים, שזורקים את החיים שלהם ובסוף התיכון יוצאים לחיים אבודים מראש; בלי תעודת בגרות או ידע בסיסי. אבל לא אלידור, הוא לא ידע כלום, על זה אני מסכימה, אבל היה לו את כל הרצון להצליח, הוא רק היה צריך עזרה קטנה וזה הכל.
"האמריקאים, הבריטים." הוא אמר באיטיות וניסה להיזכר בשתי המדינות הנוספות. "הצרפתים ועוד איזה מדינה עם שם ארוך." הוא הנהן וחייך חיוך גאווה.
"ברית המועצות." השלמתי את המדינה החסרה והוא המשיך להנהן.
"כן, זאת." הוא אישר וקם ממקומו בחזרה לחלון.
הבן אדם לא מפסיק לעשן. רק בשלוש השעות שהיה אצלי הוא עישן חמש סיגריות לפחות.
"זה לא טוב לעשן." אמרתי בזמן שנשכבתי לאורך המיטה, מתחת לשמיכה שלי, כי הרוח שנכנסה דרך החלון קיררה את כל החדר והקפיאה אותו, וגם אותי.
"את חושבת שאני לא יודע?" הוא שאל בזמן שהדליק אחת. "ניסיתי להפסיק לעשן, לא הלך לי." הסביר ושחרר עשן סמיך מפיו, חלק מהעשן יצא מהחלון וחלק נכנס לחדר שלי, והסריח את כולו.
"החדר שלי מסריח. בגללך." האשמתי אותו והתכרבלתי מתחת לשמיכה בכדי שלא אריח את הריח המסריח של הסיגריה.
"את חייבת שהכל יהיה מושלם?" הוא שאל בזמן ששחרר שוב עשן מפיו אבל הפעם לא נכנס ריח לחדר.
"לא." הנדתי בראשי לשלילה.
"את כן." הוא אמר ומשך בכתפיו. "את מוציאה רק מאיות במבחנים. החדר שלך מסודר כאילו הוא מוזיאון, ואני בטוח שאם את עוברת ליד תמונה עקומה את מסדרת אותה."
"זה לא נכון." משכתי בכתפי בתנועה דומה לשלו אבל הוא הניד בראשו לשלילה.
"אז מה הסיפור שלך?" הוא שאל לפתע ואני כיווצתי את גבותי בבלבול.
מה זאת אומרת מה הסיפור שלי?
"איך לילדה כזאת יפה אין מיליארד חברים, או איך היא חכמה בכמה רמות מכולם?" הוא שאל וסיים את הסיגריה שלו.
הוא חושב שאני יפה? הוא חושב שאני יפה… המשפט הדהד לי בראש. לא יודעת למה, אבל הלב שלי רטט לשניה, כאילו הוא נגע בנקודה רגישה. אף פעם מישהו שאני לא מכירה, אמר לי שאני יפה. תמיד אלה בני משפחה, אבל מי מאמין למשפחה? תמיד הם אומרים דברים טובים. גם קארין אמרה לי כמה פעמים שקיים בי היופי הזה, אך לא האמנתי כי חשבתי שהיא משוחדת, כי היא החברה הכי טובה שלי.
ומבחינתו, יופי לא בא ביחד עם חכמה, זה או זה. אי אפשר ביחד.
"אני לא חכמה בכמה רמות מכולם." ציטטתי אותו. "אני פשוט לומדת."
"אוקיי, נגיד ואני מאמין. מה עם חברים? למה רק זאת עם השיער השחור?"
לא יכולתי. לא יכולתי להיפתח בפניו ולספר לו את הסיפור שלי. למה אני לא מוקפת במיליארד חברים? כי אני חושבת שלמישהי עם היסטוריה כל כך ארוכה בתחום הזה שנקרא 'אנשים', לא צריכה להקפיף את עצמה במי שהיא מחשיבה אותם לחברים בשביל שתרגיש טוב עם עצמה. קארין הספיקה לי, ואני לא מתביישת בזה. היא הייתה החברה התומכת כשצריך, המצחיקה, היפה, הדואגת, היא הייתה כל מה שיכולתי לבקש בחברה אחת.
לא הייתי צריכה מיליארד חברים, כי ידעתי שלא משנה מה אני אעשה, אף פעם אני לא באמת אוכל להגשים את זה.
ואני מודה בזה, אני לא בן אדם חברותי, קשה מאוד להיכנס איתי לשיחה עמוקה או נפשית, קשה להתחבר אלי, בגלל כל החומות ששמתי לפני במשך השנים, הן עומדות ולא זזות, בדיוק כמו שחומות אמורות להיות.
אבל אז אלידור שאל שתי שאלות וכאילו ריסק אותן. מצאתי את עצמי בתוך שיחה קשה, עם נקודות בעצמי, בלב שלי, שאף פעם לא נגעתי בהן. ולא הבנתי, מה לעזאזל היה אכפת לו? אני מכירה אותו יומיים, ומתוכם ישבנו ללמוד שלוש שעות, אז פתאום אכפת לו מחיי הפרטים?
"אני לא יכולה לדבר על זה." קטעתי את השיחה ומשכתי בכתפיי.
אלידור סגר את החלון והתיישב מולי, בכיסא השחור שהיה נראה כמו כיסא משרד על גלגלים. הוא הניח את ראשו על המשענת של הכיסא והביט בי בעיניים גדולות, ירוקות ומסתקרנות.
"את מסתירה משהו." הוא אמר אחרי שקט ארוך.
אף פעם לא דיברתי עם מישהו בכזאת כנות, הוא ידע שאני מסתירה ממנו משהו, אבל עדין לא יכולתי להמשיך לדבר על זה.
כאב לי לדבר על זה.
לא הרגשתי בנוח עם עצמי לפתוח את הנושא הרגיש הזה שוב. הילדות שלי דפקה לי את החיים. הבן אדם הארור הזה שקרא לעצמו אבא דפק לי את החיים!
רק עכשיו הבנתי את זה, כמישהו חיצוני לגמרי מחיי, מישהו שאין לו שום קשר אלי, מתעניין בי ואני פאקינג לא יכולה לספר לו כלום עלי! כל שאלה שייש לו אני מנסה להדחיק, או להעביר נושא, כי אני פוחדת להיזכר למרות שאני זוכרת כל דבר עד לפרטי פרטים.
"אני לא מסתירה כלום." משכתי באפי והרגשתי את הגוש הגדול והמציק לוחץ בגרון.
רציתי שאלידור ילך, רציתי שיקבל צלצול טלפון ושיעוף לי מהבית. השאלות שלו הלחיצו אותי, הנוכחות שלו הפחידה אותי, לא רציתי להיות בקרבתו של אדם כזה.
"את גם לחוצה." הוא המשיך לבחון אותי.
הורדתי את השמיכה מעלי והיישבתי בישיבה מזרחית מולו.
"ספר לי עוד דברים שאני לא יודעת על עצמי." גלגלתי את עיני וחיכיתי לשמוע את קולו של אלידור אבל שום דבר לא נשמע.
לפתע הוא קם מהכיסא, התקרב אליי במהירות ונשק ללחי הימנית שלי, נירתעתי לאחור באוטומטיות אבל הוא התקרב שוב ונשק לה.
"ואת נרתעת מאנשים." הוא אוסיף ונעמד מולי.
"אתה מעצבן." גלגלתי שוב את עיני ואלידור חייך חיוב רחב בזמן שהוא עומד עוד כמה שניות מולי והריח הטוב של הבושם הגברי נודף ממנו.
"ביי המורה." הוא גיחך והלך לדלת החדר, פתח אותה ויצא כשהוא סוגר אותה מאחוריו.
נשכבתי על גבי והבטתי בתקרה בעוד מחשבות מתרוצצות בראשי.
הוא יודע על מה הוא מדבר, אני מסתירה משהו. ואני לא יכולה פשוט לחשוף את כל מה שעבר ועדיין עובר עליי מול כל מי שרק מבקש, או רוצה לדעת.
רציתי לשתף אותו, כי לשם שינוי, הוא הראשון שראה בי משהו מעבר ללמידה, הוא דיבר איתי באמיתיות וברצינות שאף אחד לא העז לדבר איתי ככה לפני כן, וזה מה שמשך אותי.
ידעתי שאני לא אוכל לשתף אותו לעולם בסיפור שלי, לא אותו, ולא אף אחד אחר. בגלל שזה יגרום לכולם להסתכל עלי בדרך שונה ממה שהם מסתכלים כרגע, זה יגרום להם לרחם עלי, ואני לא צריכה רחמים משום בן אדם בעולם.
אני מי שאני בזכות עצמי, אני פחדנית, מתבודדת, חרשנית לא מהעולם הזה, אבל זאת עדין אני, וכל עוד אני לא משתנה… לא ישנו אותי ואת מה שאני, לא ירחמו עלי בשום דרך שהיא.
עיניי ריפרפו על התקרה והתכרבלתי חזרה בתוך השמיכה.
עוד לפני שהספקתי להבין, מצאתי את עצמי עם חיוך רחב ואמיתי, לשם שינוי.

-אֵלִידּוֹר-
התהלכתי במסדרון הלבן בבית של מורין, הגעתי למדרגות וירדתי בהן עד למטה, לא היה שם אף אחד חוץ ממישהי במדי צבא שישבה במטבח ואכלה משהו.
היא כניראה שמעה אותי יורד במדרגות, אז היא הסתובבה והסתכלה עליי.
"ואתה?" שאלה והרימה גבות.
"הייתי אצל מורין." הסברתי והגבות שלה נשארו תלויות למעלה, כאילו מישהו תפס אותם עם סיכת ביטחון או משהו.
"אתה בטוח?" היא שאלה וגבותיה התכווצו.
הנהנתי והתקדמתי לדלת היציאה.
ידעתי שהיא מסתירה משהו. היא הייתה מוזרה. מכל דבר נרתעת, או מפחדת. היה לה משהו בעיניים, משהו עצוב. היא בקושי חייכה, ואם היא כבר חייכה, זה היה חיוך מזוייף שאפשר היה לזהות בקלות, לפני כל תשובה שענתה לי היא חשבה כמה פעמים, ובסוף יצא לה משהו אחר לגמרי. לא הייתה לה שמחת חיים, היא הייתה מישהי מתה בגוף חי.
ולא הסתדר לי בראש איך למישהי יפה כזאת יש רק חברה אחת, איך היא מוציאה רק מאיות במבחנים ואיך אין לה שמחת חיים והיא לא מחייכת כל כך הרבה עד שהלחיים שלה נתפסות? ההסבר היחיד שהיה לי זה שהיא עברה לבית ספר הזה לפני שנה ולא הספיקה להכיר אף אחד, שהיא התחנפה למורים ולגבי החיוך? היא הייתה ממורמרת.
אבל ידעתי שזה לא נכון, היא הייתה צריכה סיבות הרבה יותר טובות מכל אלה.
יצאתי מהבית שלה לרחוב שלא היו בו הרבה אנשים, התקשרתי למספר שכבר ממש מוכר בימים הקרובים והזמנתי מונית לרחוב בו מורין גרה.