טעות או מזל?- פרק 1

ספרתי את כל הכסף שעשיתי, חמישים שקלים.
דמעות מילאו את עיניי, אני אוכל לאכול ובאמת להיות שבעה עם כל הכסף הזה.
זה ריגש אותי, יש אנשים שעדיין לא איבדו את טוב ליבם.
החזרתי את כל הכסף אל תוך קופסת השימורים הריקה ושמתי אותה בתוך שקית, קשרתי אותה והכנסתי לתוך התיק השחור שלי.
קמתי מהריצפה וניקיתי קצת את המכנס שהתלכלך מהאבק, ויצאתי מהבית הנטוש.

נכנסתי אל המכולת השכונתית, הבטתי על המדפים שמלאים בכל כך הרבה דברים טעימים.
ראיתי חפיסת שוקולד ושקלתי אם לקחת, חושבת אם כדאי להתפתות או לחסוך את החמישה שקלים האלה לימים קשים. בסוף החלטתי לוותר.
עדיף שאקנה אוכל ולא שטויות שיביאו הנאה של רגע אחד ויובילו לרעב שיכול להימשך שעות שלמות וארוכות.
הסתובבתי עוד קצת במכולת ונעצרתי מול סלסלה מלאה בלחמניות טריות וחמות שהריחו כל כך נפלא.
בלי שום ספק הרמתי שתיים והמשכתי למחלקה החלבית.
בחנתי את כל המקרר הרחב והגדול שהיה מלא בדברי חלב עשירים וטעימים והחלטתי בסוף לקחת רק קוטג' אחד תשע אחוז.
טיילתי עוד קצת בין המחלקות ולבסוף הלכתי לקופה.
שילמתי למוכר ויצאתי מהמכולת.
חזרתי לבית הנטוש והתיישבתי על הקרטון שמשמש לי למזרון כבר כמה ימים והוצאתי את הקוטג' ולחמנייה אחת מהשקית והתחלתי לאכול. אכלתי כאילו לא ראיתי אוכל חודש שלם.
הייתי כל כך רעבה, פחדתי לסיים, לא רציתי לסיים, אני רעבה.
"אוף…אני עדיין רעבה", מלמלתי לעצמי בעצב, את הלחמנייה השנייה רציתי לשמור לבוקר, חשבתי שאני אהיה שבעה, אבל טעיתי.
אכלתי גם את הלחמנייה הזאת. כנראה שאצטרך לבזבז עוד כסף.
אחרי מחשבות רבות חשבתי לעצמי שכל פעם שאקבץ סכום כזה גדול, אשאיר בצד קצת כסף כדי שיהיו לימים קשים.
אכלתי את הלחמניה השנייה והרגשתי יותר טוב, אני כבר לא רעבה.

התהלכתי ברחובות הקרים, מביטה מסביבי על כל הבתים והאורות הדלוקים בחדרים ובסלון.
זה צבט לי את הלב, כי פעם גם לי היה בית, חדר וסלון.
כל כך רציתי לחזור לתקופה הזאת, בלי לדאוג איך אשיג היום אוכל לעצמי, אם אצליח לקבץ מספיק כסף בשביל החתיכת לחם שבחיים לא הספיקה לי, אבל איכשהו הרגיעה את ההרגשה הנוראית הזאת, את הרעב.

עיניי נעצרו על אחד החדרים, עליו היה שעון גבר, הוא סרק את השכונה, כנראה רצה קצת אוויר, קצת רוגע.
לי זה תמיד היה נותן רוגע ושקט נפשי, להסתכל על הרחוב, בשעות הערב המאוחרים ולהרגיש את השקט שבא אחרי כל הרעש וההמולה של המכוניות והאנשים שהתרוצצו ממקום למקום וילדים רודפים אחד אחרי השני ומשחקים בקולי קולות.
אהבתי את התחושה, כי בתוך ביתי תמיד התחוללה סערה, תמיד היה רעש, צרחות ואפילו אלימות פיזית.
אמא שלי הייתה סופגת המון מאבא שלי, הוא היה משתכר והיה מכה אותה עד שהיה רואה דם.
היא גם הייתה משתכרת, כל הזמן שהייתה חוזרת מהעבודה, היא הייתה שותה את הוודקה שלה והייתה מתחילה את כל הבלאגן.
אבא שלי היה מרגיע אותה בכמה אגרופים אכזריים.
משתק אותה והיה עובר אליי…
אבל אותי הוא לא היה מכה.
הוא היה נכנס אלי לחדר ופוקד עליי לשכב על המיטה.
הוא היה עולה עליי ומתחיל ללטף את גופי, ומעביר את לשונו הארורה על כל פיסה על הגוף.
אני הייתי משותקת בכל פעם שזה היה קורה, הייתי משותקת, לא מסוגלת לזוז.
הייתי קופאת ונותנת לו לעשות בי כרצונו.
אבל מה שבאמת גרם לי לברוח מהבית, זה היה המקרה שאני לא מאחלת גם לאוייבים הכי גדולים שלי, הטראומה שעד היום אני זוכרת טוב טוב, כל פרט ופרט שקרה ביום הזה.
יש לי גם הרבה הוכחות וזכרונות מוחשיים.
שלצערי הרב אי אפשר למחוק ולהעלים.
זה היה היום הכי נורא בחיי.