מאושרת לרגע- פרק 8

פרק 8 – חכמה

-מוֹרִין-
הסתכלתי עליו והתרחקתי ממנו. ההתנהגות הפתאומית שלו הפחידה אותי, למרות שהוא בכלל לא היה מפחיד, אפילו לא קרוב לזה. לא הבנתי מה גרם לו לרוץ למקום של פז, לידי, ולהתיישב בו במקומו. הנחתי שייש סיבה, והיא חייבת להיות טובה אחרת לא היה מתנהג בפזיזות כזו, רק שהוא היה ניראה מבולבל בעצמו.
"אתה מתכוון לענות?" שאלתי שוב והבטתי בעיניו הירוקות שלפתע ניראו לי בין היפות שראיתי.
הן היו בהירות והיה בהן עומק. ניערתי את ראשי כדי לצאת מהמחשבות שהייתי שקועה בהן, והשפלתי את ראשי בחזרה לספר ספרות, הוא לא הולך לענות לי.
חזרתי לעקוב אחרי השיר שהמורה הקריאה בעמוד שלושים ושלוש ורק אז שמעתי אותו מכחכח בגרונו מאחורי, והפניתי אליו את מבטי שוב.
"הבנתי שאת חכמה." הוא אמר והתנדנד על הכיסא, בדיוק כמו שפז עשה ביום הראשון שלהם כאן.
"משתדלת," הנהנתי, רציתי לקדם את השיחה הזאת כמה שיותר מהר כדי שתיגמר גם כמה שיותר מהר, לא הייתה לי סיבה לדבר איתו, פשוט רציתי לשמוע למה הוא התיישב דווקא לידי ביום השלישי שהוא כאן.
"אז אני צריך עזרה." הוא אמר והצביע על הספר שהיה מונח מולי.
"בקריאה?" כווצתי את גבותיי.
הוא אפילו לא יודע לקרוא?
"בחומר שאתם לומדים." הוא שחרר אנחה והחזיק בראשו, כאילו מייאוש.
יכולתי לעזור לו, הבעיה הייתה שלא רציתי. לא התאים לי ללמד מישהו שאני לא מכירה, מישהו שמפחיד אותי. הוא יכול לעשות לי משהו בכל רגע, ואיך אני אוכל ללמוד איתו כשייש לי כל כך הרבה פחדים מאנשים? נגיעה או מילה לא במקום ואני מסוגלת לסלק אותו מהבית.
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב." פלטתי את מחשבותיי והוא חזר להתנדנד על הכיסא.
הוא הסתכל עליי בזמן שהוא תוחב את ידיו מתחת לראשו והעביר את מבטו ממני למורה, וככה חזר כמה פעמים.
"תשמעי. אני חייב את המכונית שלי בחזרה." הוא אמר ונפל קדימה עם הכיסא, מה שפז עשה כשישב כאן.
הם היו כל כך דומים בהתנהגות, בדיבור. כאילו יש בניהם קשר או משהו כזה.
"ואיך אני קשורה לזה?" נירתעתי לאחור בדיוק כשהוא רצה להניח את ידו על גבי או משהו כזה.
בדיוק מהסיבה הזאת לא רציתי ללמד אותו.
"אני צריך ציונים טובים בשביל זה." הוא הסביר והיה ניראה שהוא מתאפק לא לעשות משהו.
"תשמע, יש לי… בעיה." אמרתי, נזהרת במילים שיוצאות מפי.
אני לא יכולה פשוט לספר לו שאבא שלי רצח את אמא שלי, שייש לי טראומות מאז שאני ילדה ושאני לא יכולה לעזור לו כי אני מפחדת מכל דבר קטן.
"איזה בעיה?" הוא שאל בתמימות וכיווץ את גבותיו.
"אני… למה דווקא אני?" פלטתי חצי צעקה-לחישה.
חלק מהראשים בכיתה הסתובבו והביטו בנו, גם המורה.
"הכל בסדר שם, מורין?" היא שאלה בזמן שהורידה את משקפי הקריאה שנחו על אפה וחיכתה לתשובה שלי.
הנהנתי במהירות וחזרתי להקשיב לה, מבלי להביט שוב באלידור, שלעומתי, הוא נעץ בי מבט לוחץ.
"שירי אמרה שכל הציונים שלך רק מאה." הוא אמר לבסוף ופלט גם אנחה, הסתכלתי עליו ומבטו התרכך.
"שירי?" שאלתי בבלבול, אין בכיתה מישהי קוראים לה שירי.
ואז הבנתי שהוא התכוון לשירן, ששירלי הושיבה אותו לידה.
"התכוונת לשירן." תקנתי אותו.
"לא משנה איך קוראים לה, היא אמרה שאת רצינית, ואני צריך מישהי כזאת." הוא אמר במשפט מהיר וחזר להתנדנד על הכיסא.
צריך מישהי כזאת? היה נשמע שהוא רוצה עוד משהו חוץ מהלימודים. בכל מקרה, התעלמתי.
"יש לי רעיון." הוא נפל שוב וזה הבהיל אותי, קפצתי ממקומי וניסיתי כמה שפחות להפריע שוב למורה.
"כשהמכונית חוזרת אלי, אני לוקח אותך במשך חודש לבית ספר." הוא אמר ברצינות גמורה.
הבטתי בו וגיחוך קטן נפלט מפי, אני לא צריכה שוחד, או טובות, אבל באמת שלא היה לי איך להגיע לתיכון חוץ מאוטובוס ולפעמים שיר או אודל הועילו בטובם להקפיץ אותי.
ההצעה שלו משכה אותי, קצת, ממש טיפונת. גבותיו הורמו בציפייה ופשוט לא יכולתי להגיד לא לעיניים הירוקות שלו. וזה לא היה רק בגלל העיניים, אני פשוט לא יכולה לסרב לעזור לאף אחד. כזאת אני, מתחשבת בצרכים של אחרים למרות הצרכים הבלתי אפשריים שלי.
"אוקיי." פלטתי אנחה ועיניו נפערו בהפתעה.
"אוקיי?" הוא חזר על המילה הקצרה ואני הנהנתי לחיוב.
בדיוק היה צלצול וכולם קמו מהכיסאות.
"את מלכה!" הוא חייך בזמן שקפץ גם הוא מהכיסא ויצא מהכיתה.
"מה. זה. היה?" קארין הסתובבה אלי ושאלה בחצי חיוך.
"הוא שאל אם אני אוכל לעזור לו בלימודים, אז הסכמתי." הסברתי בתמימות ועיניה של קארין נפערו.
חיוכה עלה על שפתיה ולא עזב אותו כמה שניות שניראו ארוכות מאוד.
"את מה?" היא שאלה ועדיין חיוכה לא ירד משפתייה.
"הסכמתי." חזרתי על עצמי והוצאתי את המחברת של השיעור הבא.
"בואי, קדימה, מגיע לך חיבוק." קארין קמה ממקומה וחיבקה אותי חיבוק חזק שכמעט ומחץ אותי למוות.
"את לא נורמלית." צחקתי בזמן שהיא לא עזבה אותי.
"אני לא נורמלית? אחותי, כרגע הסכמת שילד חדש ילמד איתך. את השתגעת." היא אמרה ברצינות ועזבה אותי סוף-סוף.
היא צודקת, את האמת, שהופתעתי מעצמי. לא חשבתי שאני אסכים להצעה שלו, אחרי שאני כל כך מתרחקת מאנשים, ומנסה לא ליצור עם אחרים קשר. אבל היה בו משהו, משהו שכאילו הראה לי שהוא לא הולך לפגוע בי בשום צורה שהיא. שרק נלמד ביחד, כלומר, אני אלמד אותו את כל מה שהוא לא יודע, ואני מניחה שזה המון.
יותר מאוחר אלידור ביקש ממני את המספר שלי כדי שנוכל לקבוע מתי נפגש. קארין השתגעה לגמרי ובכל הדרך חזרה לבית היא עשתה לי הרצאה על איפה היא טעתה בכל הגברים שניסתה לשדך לי. הסברתי לה שלא הולך להיות לנו שום קשר חוץ מהלימודים, אבל היא גיחכה ואמרה שהיא חושבת שאנחנו מתאימים.
מה חדש?

בסביבות השעה חמש, מצאתי את עצמי עומדת מול המראה ובוחרת בגדים. התלבטתי בין שתי אפשרויות אך לבסוף הלכתי על מכנס טרנינג ארוך, במקום קצר, וחולצת טי לבנה ופשוטה. לא יכולתי לשים מכנס קצר, ידעתי שגם אם הוא מישהו שאני לא מכירה, הוא ישאל שאלות על כל החבורות ברגלים, ולא הייתי מוכנה לזה.
סירקתי את השיער שנטף מים מהמקלחת שעשיתי לפני כן, קלעתי צמה מרושלת והנחתי אותה בחזרה על גבי.
החזרתי את שרשרת הזהב הקבועה שלי עם התליון שכתוב בו 'אמא' בחזרה לצווארי והשחלתי אותה מתחת לחולצה. לא רציתי שאלידור יראה אותה.
הסתכלתי במראה, אותה נערה עם השיער הזהוב והעיניים ירוקות- חומות הביטה בי חזרה, לשם שינוי, היא ניראה הרבה יותר טוב מבדרך כלל.
לפתע היה צלצול בדלת הכניסה, לקחתי נשימה ארוכה ועמוקה ושחררתי אוויר מפי אחרי רגע.
"זה בשבילי." צעקתי בזמן שפתחתי את דלת חדרי וירדתי בקלילות במדרגות.
לירון ישבה במטבח עם אלינור ועשתה שיעורים, שירז ואודל שיחקו כדורגל בגינה והנחתי ששיר בצבא ויהודה, בעלה של אלינור, בעבודה.
את מסוגלת מורין, אני יודעת שאת מסוגלת.
פתחתי את דלת הכניסה וגל של בושם טוב וגברי הציף אותי, אלידור עמד מולי כשהוא לבוש בג'ינס ארוך וג'קט טרנינג אפור שמתחתיו הייתה חולצה לבנה.
"אהלן." הוא חייך אלי והחזרתי אליו את החיוך הקטנטנן והמזוייף שלי.
"תכנס." אמרתי בשקט ופתחתי את הדלת לרווחה.
הוא נכנס ובחן את הבית בעוד סגרתי מאחוריו את הדלת והתחלתי ללכת למדרגות.
"אלינור, תכירי. זה אלידור." אמרתי בזמן שחלפתי על פני המטבח ואלידור מאחורי.
"נעים מאוד." הוא חייך אליה והיא החזירה לו חיוך, ידעתי שאחרי שהוא ילך מחכה לי שיחה ארוכה-ארוכה.
עלינו למעלה והגענו לחדר שלי, אחרי שנכנסתי הוא סגר מאחוריו את הדלת וזה גרם לי לנקודת פחד קטנה שפעמה לי בלב.
תפסיקי לחשוב על שטויות, מורין. את בבית שלך, עם אנשים שאוהבים אותך ודואגים לך, הוא לא יבוא עד כאן בשביל לעשות לך משהו. הוא בכלל לא מכיר אותך, למען השם! למה שיעשה לך משהו אם אין לו קשר אלייך?
הוא רק רוצה את העזרה שלך, הוא בסך-הכל רוצה להצליח.
"אתה רוצה לשתות משהו?" שאלתי בנימוס אחרי שקט ארוך ומביך והוא הניד בראשו לשלילה.
"אפשר לעשן?" הוא שאל והנהנתי, הצבעתי על החלון מעל השידה שלי והוא הלך לכיוון בצעדים גדולים וכבדים.
"במה אתה צריך עזרה?" שאלתי בזמן שהוא הוציא סיגריה מקופסת הסיגריות שלו ותחב אותה בין שפתיו שהיו משורטטות בשלמות מוחלטת.
"הכל." הוא גיחך והוציא את המצית, הדליק את הסיגריה במיומנות שאני מניחה שרכש עם השנים.
"כמה זמן אתה מעשן?" פלטתי במשפט אחד את מחשבותיי והרגשתי כל כך מטומטמת.
הוא הפנה אלי את מבטו וחייך. "שנתיים."
הנהנתי והשפלתי את מבטי, בושות, את עושה לעצמך בושות.
קמתי מהמיטה ובצעדים קטנים הגעתי לשידה שבה הונחו כל המחברות וספרי הלימוד שלי.
פניתי להסתכל בלוח הסמסטר שהודבק על הקיר ממש מעל שולחן הכתיבה שלי והמבחן הקרוב ביותר היה המבחן בהיסטוריה.
הוצאתי את המחברת שלי מערימת המחברות שנוצרה על השולחן שלי, בזמן שזמזמתי שיר שנתקע לי בראש ושמעתי צחקוקים מאחורי.
הסתובבתי בזמן שנשענתי על השולחן והסתכלתי על אלידור שמעשן סיגריה ובמקביל שקוע במשהו שניראה כמו סירטון שמתנגן באייפון שלו.
וכאן, כאן הבנתי שייש לי הרבה יותר עבודה ממה שחשבתי.