מסע – פרק רביעי ו-מ-ש-ו-כ-ת-ב

–
אז הסיפור היה טוב ויפה עד הפרק המחורבש ההוא, אז הנה הפרק הרביעי החדש והמחודש של הסיפור הצעיר שלי.
תיהנו (-:
(אה, זוכרים שביקשתי בתגובות בפרק הקודם שמישהי עם דמות שיש לה שתי התמחויות קסם תוסיף לדמות שלה שליטה בבע"ח..? אז הוספתי לקייל מקלול)
–

לאחר פרידה מזויפת עד כאב מצד בני מייפילד, התחילו השישה להתקדם אל עבר מעבר הנוודים, שנקרא כך כיוון שהיה מסוכן ומתאים רק לאנשים בודדים. הם הניחו ששתם יחדיו יוכלו להוות כוח התנגדות מספק למדי.

טרה רכבה בדממה, בוהה בגבריאל בוהה בקת'רין.
מה קסם לה בו מלכתכילה? הוא היה נאה, אכן, אבל מה מעבר לזה? מה היא ידעה על האופי שלו? כלום. ככל שלעסה את זה במחשבתה יותר, הבינה כמה הייתה מטופשת בחיבתה כלפיו. הדרך בה שיערו נצנץ בזהב בשמש בהחלט 'לא' הייתה סיבה מספקת להידלקות.

כשהגיעו לעצירה לחניית הלילה, כבר חשה מרירות תוקפנית כלפיו, כאילו הייתה זו עבודתו האישית והמכוונת בשביל למשוך אותה אליו. היא קפצה מסוסה, בּרֶד, וטפחה על צווארו החום. "ילד טוב," מלמלה בחיוך והעניקה לו גזר משובח.
"היי," קת'לין הגיחה משום מקום ונעמדה לצדה, מלטפת בהערכה את פרוותו מכוסת הזיעה של בּרֶד.
"היי." השיבה טרה בעוינות מסוימת. קת'לין שתקה למשך כמה רגעים והביטה בפרצופה בסקרנות. "משהו קרה לך." קבעה. טרה רטנה לעצמה בשל יכולתה של חברתה זו לקרוא את כולם כספר פתוח.

קת'לין הביטה בה כמה שניות, ולבסוף הרימה גבה משועשעת אחת. "שפכי." ציוותה.
טרה גלגלה את עיניה הירוקות והכהות ופנתה להוציא את האוהל שלה מהתיק.

כשהסתובבה, קת'לין התעסקה לתומה בתקיעת יתדות באדמה. באלימות מופרזת, יש לומר.
טרה נחרה בצחקוק וחזרה למלאכה בתחושה של שחרור.