תמיד היה אותך- פרק 4

פרק 4- יודעת
"בואי."
"לא רוצה." ייבבתי.
"נו לוטי, בואי איתי." התחנן נטע.
"לא." התהפכתי במיטתי וכיסיתי את ראשי בשמיכה הנעימה.
"נו בבקשה." הוא התיישב על מיטתי והניח את ידו על כתפי.
"די." השבתי והתחפרתי בשמיכה.
"אני צריך אותך."
הסתובבתי והסתכלתי בעיניו.
"אני שונאת אותך." הסטתי את השמיכה מגופי ופניתי לארוני החדש שהיה חצי מלא.
נטע הסתובב והניף את אגרופיו באוויר.
"אל תעשה את זה." אמרתי והנדתי בראשי.
"מה לעשות שאני מאושר שאחותי המדהימה יוצאת איתי לרוץ!" הוא הניף אותי באוויר ומחץ את בטני.
"נטע עוד הבעת אהבה אחת, ואני זורקת לך את הנעליי ספורט לטוחן אשפה." הפניתי לעברו אצבע מאשימה.
הוא הרים את ידיו כחף מפשע ויצא מחדרי.
לבשתי טייץ וגופיה משוחררת ואת נעליי הספורט הורודות שלי שהרגישו לי שמחות מדי לתקופה החרא שנמצאתי בה.
שנאתי את העיר הזאת.
"נו קום כבר ובוא נצא." אמרתי ויצאתי מהדלת בלי להסתכל עליו.
"מה המצב רוח?" הוא שאל.
"שום מצב רוח. לא מאמינה שנתתי לך לשכנע אותי לעשות את זה." אמרתי בכעס והתחלתי לרוץ.
"טוב, אז כנראה שלא תהיה שיחה עמוקת משמעות היום." הוא אמר והדביק את הקצב שלי.
"כנראה שלא."
***
"עוד שבועיים בית ספר חדש, את מוכנה?" שאל אותי נטע.
ישבנו במטבח ואני בישלתי לנו ארוחת צהריים, אבא לא יעשה זאת כמובן.
"לא. אני לא הולכת." אמרתי בנחרצות.
"בטח שאת הולכת!" הוא אמר.
"לא אני לא נטע. אני לא רוצה להכיר חברים חדשים." אמרתי וסימנתי מרכאות גדולות בשני ידיי.
"אז מה את הולכת לעשות כל השנה?" הוא שאלת והרים את גבותיו מחכה לתשובה הבהחלט מגוכחת שלי.
"ישכב במיטה ו… ירקב."
"לא את לא. את תלכי לבית ספר, איתי. ותראי לכולם את האישיות המדהימה שלך, שכרגע מתחבאת מאחורי האבל." הוא תפס בכתפיי ולכד מבטי.
"אתה אפילו לא בשכבה שלי. יהיו לך חברים אחרים שאתה תרצה להיות איתם. לא איתי." תירצתי לו.
"זה תירוץ ואת יודעת את זה." הוא חיבק אותי אליו.
"השניצל נשרף." אמרתי ומחיתי דמעה בודדה מלחיי.
השתחררתי מבין ידיו ופניתי אל המחבת החמה.
"אני צודק, ואת יודעת את זה."
כן, אני יודעת.